חכמתם של כלבי רומי

שלושת השבויים עמדו כברווזים במטווח. שוביהם עמדו לירות על מנת להרוג והם ניסו להסיח את דעתם ואולי לחמוק ממוות.

האמריקני צעק בבהלה: "טורנדו מתקרב!" וניצל את הרגע שראשם הופנה לאחור כדי לברוח. הישראלי חיפש מוצא זהה אך שונה, הכריז: "צונאמי מאחריכם"... והתנדף בין-רגע.

הערבי שנותר בודד חכך בדעתו וקרא: "אש!"
הרובים רעמו... "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" - "אם לקחת אתה מלכות", אומר קרח למשה, "לא היה לך לברר לאחיך כהונה. לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלוקיך, כל העדה שמעו" (רש"י).

הרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ מביע תמיהה: קרח צועק שנעשה כאן עוול, כל העדה כולם קדושים, כולם שווים. אם כן, מדוע משה ואהרן מתנשאים על קהל ה'? אלא מה, תביעה זו נסתרת מיניה וביה מרצונו של קרח להיות כהן גדול. שכן, אם כולם שווים - למה אתה חושק בכתר לעצמך?...

הרה"ק מראפשיץ אינו משיב על הסתירה הבולטת הזו של קרח. ננסה לעמוד בדרך אפשר על נקודה זו בפרשתנו וייתכן שהדברים או חלקם כבר כתובים במפרשים.

נקדים בדברי המדרש (בראשית רבה כב, ו) על חכמתם של כלבי רומי (בתרגום חופשי מארמית): אמר רבי תנחום בר מריון, הכלבים שברומי יודעים לדאוג למזונם בצורה חכמה. הם ניגשים מול דוכן לממכר ככרות לחם, לאחר זמן מה הם "מתעייפים" ועושים עצמם כמנמנמים. בכל דוכן ישנן "שעות מתות", אין קונים והמוכר אינו עסוק בסידור הסחורה ומנמנם. אין לו מה לדאוג מהכלב שרובץ מולו, שכן אף הוא מנמנם.

לרגע הזה ממתין הכלב. הוא מזנק ממקומו, הופך את הדוכן כולו ובעוד המוכר מזנק בניסיון נואש לאסוף את ככרות הלחם, חוטף הכלב ככר אחת ובורח.

בעלי המוסר תמהים: מה בא המדרש ללמדנו, חכמתם של כלבים?! זאת ועוד, אם כבר המתין הכלב עם תכנית ערוכה לפרטיה, מהי ככר אחת, שייטול עמו כמה וכמה...
אנו עוד נשוב ליסוד המונח בדברי המדרש, אולם כעת נראה מה השיב משה לקרח: "קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו... והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש".

משה מציע לקרח: אתה טוען שכולם שווים? ניקח מחתות, נשים עליהן אש וה' יבחר אחד מתוך כולם, הוא יהיה הקדוש והשאר ימותו. קרח נענה לאתגר בשמחה. הוא בטוח שהוא ייבחר כפי שרש"י כותב: ראה ששמואל עתיד לצאת ממנו ואמר בזכותו אנצל.

אבל היכן השכל, ר' קרח? הרי טענת שכולם שווים. איך אתה מוכן להיבחר להיות כהן גדול מעל כולם?...

אפשר שזו הסיבה לכך שרש"י מיקם את השאלה הנודעת "וקרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?" דווקא כעת. רש"י לא כתב את זה בתחילת הפרשה, רק במבחן המחתות. בהסכמתו למבחן - מִלְכֵּד קרח את עצמו לדעת.

והתשובה שמשיב רש"י: "עינו הטעתו". הוא סבר להינצל בזכות שמואל, צאצאו. אולם כיצד זה עונה לסתירה שכולם קדושים ואין הבדלי מעמדות?
נשוב לכלבי רומי שחכמתם הועלתה במדרש על נס. כך מבארים בעלי המוסר את הלקח מהמדרש: הכלב ממתין בסבלנות רבה להפיכת הדוכן, הוא מייצר הסחת דעת ומהומה רבתי, כאשר מלכתחילה מטרתו היא רק אותה ככר לחם אחת שהוא חוטף. הוא יודע שכאשר יראה המוכר שמדובר "רק" בככר אחת, הוא לא ירדוף אחריו. אילו היה הכלב נוטל כמה ככרות, היה המוכר מנסה ללוכדו להשבת הגזלה.

וקרח, שפיקח היה, זו בדיוק הייתה תכניתו: קודם נסביר לכולם שמשה נטל מלכות וכהונה שלא כדין משום שכולם קדושים ואסור להתנשא. אחר כך יהיה מבחן המחתות, כי הרי מישהו יצטרך להנהיג ולכהן.

אחרי שאהיה כהן, ידע קרח, כולם כבר ישכחו את "מצע המפלגה", הנאומים על שוויון כבר לא מעניינים. מ'ככר אחת' לא יעשו עסק כאשר 'הדוכן נהפך', נושאי המחתות מתו ויש צורך בשיקום הנזקים... לפעמים אנחנו מרשים לעצמנו לעגל פינות בתירוץ שכולם ישכחו. בטווח הקצר זה עובד יפה (יש פוליטיקאים שעושים קדנציות שלמות בדרך זו). אבל כשמשחזרים פרטים לאחור, הכל מוצג על השולחן לגודל הבושה.

הרבי מראפשיץ הציב שאלה שהיא בעצם תמרור אזהרה: ניסיון לטייח כשלים, כמוהו כשבוי שזעק "אש" כדי להסיח את דעת שוביו והחיש את מותו.
ואם בעולם הזה עוד אפשר לשרוד, הרי ששם, למעלה, "אין שכחה לפני כיסא כבודך".