"במקום לחגוג יום הולדת, אני מעדיפה לחגוג את הפעם הראשונה בה הדלקתי נרות שבת"

אפשר להגדיר את החיים שלנו כמה שקורה בין ציון דרך אחד למשנהו. וכאן העולם מתחלק לשתי קבוצות שאי אפשר לגשר ביניהן.

מצדו האחד של מתרס החיים, האנשים שחיים כדי לחגוג כל ציון דרך אפשרי. ומצדו השני, אלו שמקפידים להתחמק מלחגוג אותם, ונאלצים, בעל כורחם, להתחמק גם מההזמנות של אלו שחוגגים הכול ובגדול. ואלו אינם מבינים את אלו. החוגגים אינם יכולים לשאת את החשיבה שפוסחת, מבחירה, על סיבה למסיבה. והמתחמקים אינם מבינים איך לחוגגים יש כוח, סבלנות ונחמדות לומר שלום שלום לכולם.

אני נמנית עם הקבוצה השנייה. אני לא מתחברת לטרללת החגיגות, ומשתדלת לעבור את ציוני הדרך בכמה שפחות רעש וצלצולים. את ימי ההולדת של הילדים אנחנו אמנם חוגגים בשמחה, אבל ימי הנישואין או ימי ההולדת שלי ושל בעלי עוברים מתחת לרדאר. ברוך השם, הפרטנר שלי אפילו גרוע ממני בנושא.

גם את תהליך החזרה בתשובה אפשר לתאר כשביל ארוך המשופע בשלל ציוני דרך, קטנים וגדולים, כולם משמעותיים. אם אני ממשיכה בהקבלה לעולם הטיולים, במסעות של תנועת הנוער יש את ציוני הדרך הגרנדיוזיים, כאלו שהולכים לכבודם בחמסין חצי שעה, ואז המדריך מייבש עם אינפורמציה שלא נזכור, בחום אימים ושמש קופחת עוד חצי שעה. ויש את ציוני הדרך המשניים, שרק עוצרים את האוטובוס, ואפילו לא מוציאים את כולם. רק "תסתכלו ימינה מהחלון".
 

עבודה עדינה

האמת היא שדווקא את ציוני הדרך של החזרה בתשובה אני אוהבת. הם מרגשים אותי יותר מכל יום משפחה או יום הולדת. מהסיבה הפשוטה שכל אחד מהם דורש משאבים אין סופיים מול התנגדות פנימית, ואמונה חסרת היגיון שבועטת חזק בקישקע.

למשל, הפעם הראשונה שהדלקתי נרות. קיבלתי מאִמי את הפמוטות של סבתא. גם זה לאחר תמרון לוגיסטי מסובך, שהתכחש נמרצות לכל מושג יהודי מרומז, והפיל את האשמה על הנכד שביקש קבלת שבת כמו בגן. אני אפילו לא בטוחה שהדלקתי בזמן. אבל איזה אושר. הרגשתי צדקת יסוד עולם.

הפעם הראשונה שנכנסנו לקידוש אצל רב השכונה. הרגע שבו נכנסנו לסלון המואר, תרתי משמע, הפעם הראשונה שראיתי, בעיני בשר ודם, קדושה מה היא, הנשמה שלי קפצה ממקומה ומעולם לא שבה לתרדמתה. הרגע שבו באמצע סעודת השבת חבר תקע גפרור שבו כיבה את האור במקרר, ואמר "זהו, עכשיו באמת אתם לא מדליקים אור בשבת".

השבת הראשונה שמילאתי את הבית בריח של חלות טריות מהתנור. הרגע שבו אזרתי אומץ להיכנס לחנות מוצרי חשמל ולבקש פלטת שבת. רק כדי להיכנס לחנות הייתי צריכה לנשום עמוק ולעשות כמה סיבובים מיותרים בניו-פארם, ועוד גיחה לחנות הספרים הצמודה. עמוסת משחות שיניים ומגבונים, אחרי בדיקה שאף אחד לא רואה אותי, נכנסתי לחנות, וביקשתי בשקט פלטת שבת. "למה מה קרה, את חוזרת בתשובה?" שאלה סיגל המוכרת.

"פוי. רחמנה ליצלן", עניתי. "יש לי מסיבה ואני רוצה פלטה לחמם את האוכל". ביקשתי שיעטפו את הפלטה כמתנה. וכשהלכתי הביתה, החבאתי אותה מתחת למעיל. או הפעם הראשונה שאמרתי "לא, אנחנו לא נוסעים יותר בשבת", בלי להתייעץ על זה עם בעלי. הפעם הראשונה שהלכתי בחוצות העיר עם כיסוי ראש. כמה קשה היה לבלוע את הרוק ולחייך כשמישהי שלא ראתה אותי זמן רב צחקה עליי "מה זה התרבוש על הראש שלך?"

אילו רק ידעה כמה מחשבות ופחדים היו לי לפני ששמתי אותו. כמה פעמים קשרתי אותו, עד שמצאה חן בעיניי האיה החדשה שהביטה בי חזרה בראי. יום אחרי זה כבר קיבלתי טלפון מאיזו כתבת רכילות מציצנית. כמה רגעי קסם, ציוני דרך רבים ונוספים מפארים את תהליך התשובה, כל אחד זכור כרגע ענק בחיי. כל אחד דרש עבודה עצמית כל כך עמוקה, הורדת השכל והאגו, הליכה עיוורת אחרי הנשמה שהובילה אותי.

נועה ירון-דיין אמרה פעם בהרצאה: "בתחילת התשובה ציוני הדרך היו כה גדולים, עבדנו עם דחפורים, הזזנו הרים וסלעים אימתניים. היום אנחנו עובדים עם פינצטה. בעדינות ובדיוק אין סופיים, מזיזים נימי רגשות וממשיכים בעבודת המידות". כמה אני מתחברת למילותיה.

אני מודה להשם יתברך שמדריך חיי כבר אינו צריך לייבש אותי בשמש חצי שעה. ברוך השם, היום אנחנו כבר עובדים עם פינצטה ונשארים באוטובוס הממוזג ורק מציצים ימינה מהחלון.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".