"השם, אני לא רוצה להיות כפוי טובה, אבל אני מרגיש שיש בי מטחנה שמרסקת את השכל ואת הלב"

יש בתוכי קול רע שאומר לי - כמו שאתה, במצב שלך, בלי שאף אחד מהילדים יעלם, בלי שתעבור לגור בהונולולו, בלי שהילדים שלך ילמדו להיות מסודרים וממושמעים אפילו גרם יותר ממה שהם, בלי שינוי של פסיק, רק ככה, עם הרשימה הזאת של כל המשימות – יכולת לחיות אחרת לגמרי. עם הנתונים האלה בדיוק, יש לך אפשרות לחוות אושר שלם. ואם אתה לא - זה בגללך. אתה מפשל.

אף שהדיבור הזה גורם לי כאב רב, והוא כמו מלח על פצע פתוח, אני לא משתיק אותו, כי יש בו איזה קו אמתי, שאני כנראה לא מוכן לוותר עליו.

בתוך הנימה המאשימה וההורגת, יש קול דק שאומר - אתה כן יכול. יש לך אפשרות. יום אחד תגיע. כאן, כמו שזה, יום אחד תחיה אחרת.

מה שאמרתי להשם בפועל (כלומר במילים): "אתה בראת אותי עם חיפוש פנימי עמוק ואתה יודע שאני סובל מכך, שאני גם עובד קשה מאוד, גם לא מגיע עם זה לסיפוק ולאושר, גם מרגיש אשם על זה שלא הגעתי, אבל יותר מכל - פשוט לא נמצא במקום האמתי שלי.

השם הטוב, יש אנשים שתמיד יעדיפו לעשות סדר בארונות על פני סדר בלב ובמוח, אבל אני - לא. אני באמת באמת רוצה להאיר את החושך שלי באור של דעת אמתית".
הרגשתי מועקה עמוקה וחונקת, אפילו עכשיו קשה לי לתאר אותה במילים.

אמרתי לו: "אני מאמין שאפשר לעבוד מבפנים. אני מאמין שהכול מתחיל מבפנים, ושיש שם כל כך הרבה כאב! כל כך הרבה בלבול! אני מרגיש חסימות, טעויות, פחדים ישנים, תסכולים, רגשות לא מעובדים, בלגן! מלא בלגן!

אבל במקום לעבוד על זה - על הפנימיות שתשנה את המציאות החיצונית, אני רץ כל היום כמו איזה ג'וק עצבני על אספלט לוהט בשמש, עושה ועושה ועושה ומת מרוב מעשים. די! אין לי אנרגיה!

למה אתה, שבראת אותי, לא לוקח אותי לעשות את העבודה האמתית - את זאת שאני מרגיש שהיא הנכונה והחשובה באמת? למה אתה נותן לי להתרוצץ ככה כל היום עם האף בתוך הבוץ? "

בכיתי לו (האם דמעות של יצור עייף, מבולבל ומלא תהיות שוות משהו בשמים? אמנם, למדתי שדמעות של תפילה יכולות לפתוח שערים, אבל משום מה נדמה לי שזה לא שייך אלי. יש כאלה שבוכים בתפילה... אני סתם ייללתי).

דיברתי ישר מהלב. התנצלתי המון פעמים שאני לא מודה לו כמו שצריך - אבל לתוך ההתנצלות נכנס לי דיבור שהפתיע וגם הדהים אותי קצת. פתאום אמרתי לו: "הייתי רוצה להודות לך, רק שאני פשוט לא יכול עדיין. אני בקושי נושם. מי שבקושי נושם - לא כועסים עליו אם הנימוסים שלו לא מושלמים, נכון? השם הטוב, אני לא רוצה להיות כפוי טובה. אני גם לא רע, באמת! אני רק חסום. נעול ומאוגרף, מפני שהעולם עושה לי את זה, עם כל העומס והריצות. באמת סליחה, שאני מעז לדבר ככה. העולם שלך נפלא - אתה לא אשם. אבל גם אני לא אשם... יש כאן משהו, שבאמת קשה להתמודד אתו. משהו, שבאמת קשה לחיות אתו. יש פה איזו מטחנה שמרסקת את השכל ואת הלב ואת הכול... וזה כואב, להתרסק, זה נורא כואב!"

ממש התחננתי אליו שיעזור לי, ותוך כדי שדיברתי ובכיתי, הייתי כל כך בתוך, שלא נעצרתי לחשוב ולבדוק איך זה נשמע ואם זה בסדר, מותר, הגיוני או כדומה. אחר כך, הייתי קצת המום מכל הסיטואציה, אבל הרגשתי בתוכי שאין בכך שום רע.

משהו בתוכי היה כאוב כל כך, עד שהוא עקף את השכל ואת האנתרופולוג שיושב בתוכו עשרים וארבע שעות ביממה, על משכורת דשנה, ועושה את עבודתו ללא הרף. הערב הוא הרפה – כנראה, המבול של הדמעות שלי הטביע אותו. אמן.

חזרתי הביתה אחרי שעה בסך הכול, אבל כמו מישהו שהיה על הירח וירד בחזרה. כאילו הייתי בעולם אחר, והורדתי מעלי את הכול - גם את הסלים ואת הכובד, גם את הכאבים בשרירים, גם את האחריות הזאת שמעמיסה טונות על הלב - הכול. מישהו לקח אותי וטיפל בי - אבל כזה טיפול, ששום פסיכולוג עם תרפיסט ומסג'יסט ודיקוריסט ביחד לא היו עושים בחודש, אולי אפילו בשנה, הוא עשה לי בחצי שעה.

פשוט התחדשתי. יצאתי מהבית סמרטוט מעוך ועברתי טיפול חמשת אלפים. הטעינו אותי בדלק, בשמן, בחשמל, מילאו לי אוויר בגלגלים – מעולם לא עשו לי כזה חידוש מנוע!!

ואחר כך יכולתי לחזור. לילדים הישנים, לאשתי, לעבודה, לרחוב, לרעש, לפלאפון שנטשתי על השולחן - ושהתחיל לצלצל בשנייה שנכנסתי (איך לא).

"הי!" אמרתי לעצמי והייתי די המום – "הקדוש ברוך הוא מתחיל איתך. תסתכל, השם מחפש גם אותך, ומוצא".