כתבות מגזין
שבע עצות ממומחים: איך להפסיק לסבול מהעבודה שלכם – ולהתחיל ליהנות ממנה
רוב העובדים בעולם לא ממש שואבים סיפוק מהעבודה שלהם. האם יש דרך להתחיל ליהנות מהעבודה, למצוא בה משמעות – ולהפסיק לחיות מחופשה לחופשה?
- הידברות
- כ"ט סיון התשע"ו
לפני מספר שנים, חברת הסקרים גאלופ סקרה אנשים ב-142 מדינות כדי לבדוק עד כמה הם מרוצים מהעבודה שלהם ומרגישים שהם עושים משהו משמעותי. התוצאות: האנשים שמוצאים משמעות אמיתית בעבודה הם המיעוט, לא הרוב. ברחבי עולם, רק 13% מהעובדים היו מושקעים רגשית בעבודה שלם ושאבו ממנה סיפוק. 63% היו אדישים כלפי העבודה בעוד 24% היו אומללים מאד בעבודתם, ובהתאם לכך – לא פרודוקטיביים. "רק אחד משמונה עובדים מחויב פסיכולוגית לעבודה שלו וינסה לתרום באופן חיובי לארגון", סיכמו הסוקרים של גאלופ. "רוב העובדים בעולם נעדרים מוטיבציה וסביר פחות להניח שהם ישקיעו מאמצים בהשגת יעדים ארגוניים".
תודו שמדובר במצב עגום למדי. במדינות מפותחות, אנשים מעבירים יותר משליש מהיממה במקום העבודה שלהם. אין ספק שזה לא אידיאלי לא לבריאות הגוף ולא לבריאות הנפש לבלות זמן רב כל כך במקום שאתה לא מרגיש אליו קשר, תוך עשיית דברים שמבחינתך הם חסרי משמעות.
האם ניתן למצוא משמעות ושמחה בעבודה גם בלי לקבל הצעת עבודה אטרקטיבית במיוחד מהוליווד? יש מי שטוען שכן. בפסטיבל הרעיונות של 'אספן', אירוע שנתי שנערך בשיתוף פעולה של מכון אספן וכתב העת האמריקאי 'האטלנטיק' הרצו שני מומחים שחקרו לעומק את הנושא הזה – והגיעו למסקנות מעודדות. המומחים הם דיוויד ברוקס, פובליציסט ידוע של העיתון הניו יורק טיימס, וארתור ברוקס, נשיא המכון האמריקאי ליזמות. איך לדעתם אפשר להפוך את העבודה ממטלה שלא ניתן להתחמק ממנה לדבר המלווה בתחושת שליחות ומשמעות? הנה שבע העצות שלהם.
קשרו אידיאלים לעבודה שלכם
דיוויד ברוקס, כאמור, הוא פובליציסט. אבל המשימה להנפיק 800 מילים כמה פעמים בשבוע, לא משמחת אותו במיוחד בפני עצמה. "תמיד צריך לחשוב על הדבר הבא, וכל טור מרגיש כמו כשלון כי צריך לייצר אותו כל כך מהר". אבל העבודה הפכה מספקת יותר עבורו, הוא אומר, כאשר התחיל להסתכל על כתיבת הטורים שלו כדרך להציב דוגמה לדיאלוג פוליטי מנומס וכאמצעי לקידום האידיאולוגיה הפוליטית השמרנית שלו. לא משנה העבודה שלכם, תמיד תנסו לחשוב על האימפקט שיש לה – על החברה, על הסביבה, על העולם. אילו אידיאלים אתם משרתים, מבלי משים, בעבודה שאתם עושים?
הכירו ברגעים בעלי משמעות
המשמעות של כל עבודה מגיעה ממספר רגעים מיוחדים שבהם אתם שקועים עמוק בתהליך העשייה. דיוויד ברוקס מביא שוב דוגמא מעבודת הכתיבה שלו.
"על כל טור – אני מקבל 200 עמודים של מחקרים, ואני כותב הערות על כל הדפים האלה. ואז בבוקר, אני מארגן את הדפים הללו בערימות על הרצפה, וכל ערימה היא הבסיס לפסקה בטור שלי. כך שהטור הוא רק 800 מילים אבל כדי לכתוב אותו אני צריך משהו כמו 14 ערימות. תהליך הכתיבה של טור, מבחינתי, הוא לא ההקלדה אלא זחילה על שטיח הסלון שלי וארגון ערימות הדפים. אלה הרגעים שבהם הרעיונות זורמים ואני יוצר קשרים והמבנה של המאמר נוצר, והרגעים האלה הם הרגעים הטובים ביותר של העבודה שלי".
עשו חסד עם אחרים
ארתור ברוקס, מנהל המכון ליזמות אמריקאית, היה נגן קרן יער בגלגול הראשון שלו. אלא שאז הוא נתקל בציטוט של הקומפוזיטור הקלאסי בן המאה התשע עשרה, ג'והן סבסטיאן באך: "המטרה הסופית של כל המוזיקה היא להלל את אלוקים ולהביא הנאה לבני אדם". ברוקס הרהר בדברים והחליט שהוא ישרת את המטרה הזו טוב יותר ככלכלן שמתמקד בשיפור החיים של העניים.
"האנשים המאושרים ביותר בעולם מרגישים שצריכים אותם", אומר ברוקס. אין עובד אומלל יותר מעובד שמרגיש שהוא בעצם מיותר. ודיוויד ברוקס ציין מחקר שנעשה בין עובדי תחזוקה בבית חולים, שהתבקשו להגדיר את מהות עבודתם. חלקם הגדירו את העבודה כניקיון – בעוד אחרים הגדירו אותה כיצירת סביבה בטוחה והגיינית עבור הפציינטים. נחשו איזו קבוצה היתה מאושרת יותר.
תשאלו למה אתם עושים את מה שאתם עושים
כשאנשים פוגשים מכרים חדשים, מציין ארתור ברוקס, הם בדרך כלל שואלים: 'מה אתה עושה'. אבל לעיתים רחוקות הם שואלים את השאלה החשובה באמת: 'למה אתה עושה את זה'?
"כולנו רוצים כסף, עוצמה, עונג ופרסום", אומר ארתור ברוקס, "אבל מה שהספרות הסוציולוגית-פסיכולוגית אומרת הוא שהדברים האלה לא מספיקים כדי להפוך אותך למאושר. הדבר החשוב הוא לשאול את עצמנו: למה אני עושה את הדבר הזה? כולנו רוצים כסף, אבל האם אנחנו עובדים בעיקר עבור הכסף? האם זה בעיקר בשביל העוצמה? האם זה למען הפרסום?"
לכו בעקבות הפחדים שלכם
דיוויד ברוקס ממליץ לכם לשאול את עצמכם מה הייתם עושים לו הפסקתם לפחד. "אני מוצא שפחד הוא ג'י.פי.אס. מצוין שמראה לאן היינו רוצים ללכת אם לא היו מכשולים חברתיים בדרך", הוא אומר. "מצד שני, אתם גם צריכים לשאול את עצמכם אילו סוגים של כאב אתם מוכנים לסבול, כי כל מקצוע כרוך בסוג מסוים של כאב".
היו מודעים לשלבים השונים של החיים
במסגרת העבודה שלו במכון ליזמות אמריקאית, ארתור ברוקס מספר כי הוא הבחין שיש הבדלים ב'קצב של הקריירה' שמשפיעים על רמת האושר של האנשים.
"האנשים המאושרים ביותר, המסופקים ביותר בעבודתם, הם אלו שעשו את התגליות הגדולות שלהם בשנות העשרים והשלושים. אז הם זוכים להברקות ולתובנות...בשנות הארבעים והחמישים הן מתמקדים בפרסום הרעיונות שלהם: הם עושים אז את הכתיבה הכי טובה על עבודתם. אין להם הרבה רעיונות גדולים חדשים, אבל הם טובים מאד בלהעביר מסרים על הרעיונות הישנים. בשנות השישים והשבעים לחייהם, הם מאושרים ביותר אם הם רואים את תפקידם כהוראה, כחלוקת הידע שלהם עם הדור הצעיר יותר. מבחינתם הם לא חשובים – הרעיונות והעבודה חשובים.
"לעומת זאת, האנשים האומללים ביותר הם אלה שמנסים לעשות אותו הדבר כל החיים. גם בגיל שבעים הם רוצים רק להשיג את התובנות וההברקות של שנותיהם הצעירות. הם תמיד רוצים לכתוב ספר חדש על רעיון חדש ומופלא, על אף שהם בשלב שבו היה עדיף להם להתרכז על העברת הידע שלהם הלאה".
אל תשקיעו הכל בעבודה
"האנשים המאושרים ביותר הם אלה שחיים חיים מאוזנים", אומר ארתור ברוקס. "צריך לאזן את ההשקעות של החיים שלך בין ארבעה דברים: אמונה ורוחניות, משפחה, קהילה (כולל חברים) ועבודה בעלת משמעות. מי שמשקיע הכל רק בעבודה, למשל, דומה למשקיע שבונה תיק השקעות בלתי מאוזן בעליל – ואז מוצא את עצמו בסיכון ענק כי הוא קנה רק אגרות חוב יווניות".
תודו שמדובר במצב עגום למדי. במדינות מפותחות, אנשים מעבירים יותר משליש מהיממה במקום העבודה שלהם. אין ספק שזה לא אידיאלי לא לבריאות הגוף ולא לבריאות הנפש לבלות זמן רב כל כך במקום שאתה לא מרגיש אליו קשר, תוך עשיית דברים שמבחינתך הם חסרי משמעות.
האם ניתן למצוא משמעות ושמחה בעבודה גם בלי לקבל הצעת עבודה אטרקטיבית במיוחד מהוליווד? יש מי שטוען שכן. בפסטיבל הרעיונות של 'אספן', אירוע שנתי שנערך בשיתוף פעולה של מכון אספן וכתב העת האמריקאי 'האטלנטיק' הרצו שני מומחים שחקרו לעומק את הנושא הזה – והגיעו למסקנות מעודדות. המומחים הם דיוויד ברוקס, פובליציסט ידוע של העיתון הניו יורק טיימס, וארתור ברוקס, נשיא המכון האמריקאי ליזמות. איך לדעתם אפשר להפוך את העבודה ממטלה שלא ניתן להתחמק ממנה לדבר המלווה בתחושת שליחות ומשמעות? הנה שבע העצות שלהם.
קשרו אידיאלים לעבודה שלכם
דיוויד ברוקס, כאמור, הוא פובליציסט. אבל המשימה להנפיק 800 מילים כמה פעמים בשבוע, לא משמחת אותו במיוחד בפני עצמה. "תמיד צריך לחשוב על הדבר הבא, וכל טור מרגיש כמו כשלון כי צריך לייצר אותו כל כך מהר". אבל העבודה הפכה מספקת יותר עבורו, הוא אומר, כאשר התחיל להסתכל על כתיבת הטורים שלו כדרך להציב דוגמה לדיאלוג פוליטי מנומס וכאמצעי לקידום האידיאולוגיה הפוליטית השמרנית שלו. לא משנה העבודה שלכם, תמיד תנסו לחשוב על האימפקט שיש לה – על החברה, על הסביבה, על העולם. אילו אידיאלים אתם משרתים, מבלי משים, בעבודה שאתם עושים?
הכירו ברגעים בעלי משמעות
המשמעות של כל עבודה מגיעה ממספר רגעים מיוחדים שבהם אתם שקועים עמוק בתהליך העשייה. דיוויד ברוקס מביא שוב דוגמא מעבודת הכתיבה שלו.
"על כל טור – אני מקבל 200 עמודים של מחקרים, ואני כותב הערות על כל הדפים האלה. ואז בבוקר, אני מארגן את הדפים הללו בערימות על הרצפה, וכל ערימה היא הבסיס לפסקה בטור שלי. כך שהטור הוא רק 800 מילים אבל כדי לכתוב אותו אני צריך משהו כמו 14 ערימות. תהליך הכתיבה של טור, מבחינתי, הוא לא ההקלדה אלא זחילה על שטיח הסלון שלי וארגון ערימות הדפים. אלה הרגעים שבהם הרעיונות זורמים ואני יוצר קשרים והמבנה של המאמר נוצר, והרגעים האלה הם הרגעים הטובים ביותר של העבודה שלי".
עשו חסד עם אחרים
ארתור ברוקס, מנהל המכון ליזמות אמריקאית, היה נגן קרן יער בגלגול הראשון שלו. אלא שאז הוא נתקל בציטוט של הקומפוזיטור הקלאסי בן המאה התשע עשרה, ג'והן סבסטיאן באך: "המטרה הסופית של כל המוזיקה היא להלל את אלוקים ולהביא הנאה לבני אדם". ברוקס הרהר בדברים והחליט שהוא ישרת את המטרה הזו טוב יותר ככלכלן שמתמקד בשיפור החיים של העניים.
"האנשים המאושרים ביותר בעולם מרגישים שצריכים אותם", אומר ברוקס. אין עובד אומלל יותר מעובד שמרגיש שהוא בעצם מיותר. ודיוויד ברוקס ציין מחקר שנעשה בין עובדי תחזוקה בבית חולים, שהתבקשו להגדיר את מהות עבודתם. חלקם הגדירו את העבודה כניקיון – בעוד אחרים הגדירו אותה כיצירת סביבה בטוחה והגיינית עבור הפציינטים. נחשו איזו קבוצה היתה מאושרת יותר.
תשאלו למה אתם עושים את מה שאתם עושים
כשאנשים פוגשים מכרים חדשים, מציין ארתור ברוקס, הם בדרך כלל שואלים: 'מה אתה עושה'. אבל לעיתים רחוקות הם שואלים את השאלה החשובה באמת: 'למה אתה עושה את זה'?
"כולנו רוצים כסף, עוצמה, עונג ופרסום", אומר ארתור ברוקס, "אבל מה שהספרות הסוציולוגית-פסיכולוגית אומרת הוא שהדברים האלה לא מספיקים כדי להפוך אותך למאושר. הדבר החשוב הוא לשאול את עצמנו: למה אני עושה את הדבר הזה? כולנו רוצים כסף, אבל האם אנחנו עובדים בעיקר עבור הכסף? האם זה בעיקר בשביל העוצמה? האם זה למען הפרסום?"
לכו בעקבות הפחדים שלכם
דיוויד ברוקס ממליץ לכם לשאול את עצמכם מה הייתם עושים לו הפסקתם לפחד. "אני מוצא שפחד הוא ג'י.פי.אס. מצוין שמראה לאן היינו רוצים ללכת אם לא היו מכשולים חברתיים בדרך", הוא אומר. "מצד שני, אתם גם צריכים לשאול את עצמכם אילו סוגים של כאב אתם מוכנים לסבול, כי כל מקצוע כרוך בסוג מסוים של כאב".
היו מודעים לשלבים השונים של החיים
במסגרת העבודה שלו במכון ליזמות אמריקאית, ארתור ברוקס מספר כי הוא הבחין שיש הבדלים ב'קצב של הקריירה' שמשפיעים על רמת האושר של האנשים.
"האנשים המאושרים ביותר, המסופקים ביותר בעבודתם, הם אלו שעשו את התגליות הגדולות שלהם בשנות העשרים והשלושים. אז הם זוכים להברקות ולתובנות...בשנות הארבעים והחמישים הן מתמקדים בפרסום הרעיונות שלהם: הם עושים אז את הכתיבה הכי טובה על עבודתם. אין להם הרבה רעיונות גדולים חדשים, אבל הם טובים מאד בלהעביר מסרים על הרעיונות הישנים. בשנות השישים והשבעים לחייהם, הם מאושרים ביותר אם הם רואים את תפקידם כהוראה, כחלוקת הידע שלהם עם הדור הצעיר יותר. מבחינתם הם לא חשובים – הרעיונות והעבודה חשובים.
"לעומת זאת, האנשים האומללים ביותר הם אלה שמנסים לעשות אותו הדבר כל החיים. גם בגיל שבעים הם רוצים רק להשיג את התובנות וההברקות של שנותיהם הצעירות. הם תמיד רוצים לכתוב ספר חדש על רעיון חדש ומופלא, על אף שהם בשלב שבו היה עדיף להם להתרכז על העברת הידע שלהם הלאה".
אל תשקיעו הכל בעבודה
"האנשים המאושרים ביותר הם אלה שחיים חיים מאוזנים", אומר ארתור ברוקס. "צריך לאזן את ההשקעות של החיים שלך בין ארבעה דברים: אמונה ורוחניות, משפחה, קהילה (כולל חברים) ועבודה בעלת משמעות. מי שמשקיע הכל רק בעבודה, למשל, דומה למשקיע שבונה תיק השקעות בלתי מאוזן בעליל – ואז מוצא את עצמו בסיכון ענק כי הוא קנה רק אגרות חוב יווניות".