התובנה שהכתה בי באמצע ויכוח זוגי

'את מוכנה להסביר לי איך שוב הגענו למינוס הזה???', הוא זעק. 'שאני אסביר לך? וכי אני היחידה שנוגעת בכסף בבית? שאזכיר לך את רשימת חלומותיך הגשמיים, אלה שזכית להגשים לאחרונה?' – כך נפתחה שיחת הבוקר היומית שלנו, שהתנהלה בדיבורית בעודנו נוסעים לעבודה, כל אחד ברכבו, כל אחד בעמדתו.

אם להודות על האמת, הוא צודק. המינוס אכן עמוק ומפחיד עכשיו מאי פעם. הסכמתי בתוכי למבול ההאשמות שהומטר עליי, אך התנגדתי להישאר חייבת. בחרתי בדרך ההתרצה והלחנתי כל משפט מתגונן שרק יכולתי להעלות על דעתי כדי להצדיק בדרך הגיונית כלשהי את עמדתי, ולהוכיח שאינני האחראית הבלעדית לבור הכלכלי הזה.

כך נמשכה לה שיחה לא לבבית במיוחד בין שני בני זוג כואבים שמסרבים לשמוע, ורק עסוקים בלהשמיע. לא חשבתי לרגע לעצור כדי להתבונן ולשמוע את המצוקה שמסתתרת בצד השני, מאחורי מטר המסרים שקיבלתי מבינות לגלי הרדיו של הרשת הסלולרית.

'טוב, אני לא רוצֶה להמשיך לדבר', הוא פלט לבסוף. 'למה? רק לפני יומיים טענת שאנחנו בכלל לא זקוקים לטיפול זוגי כי אנחנו, בניגוד לשאר העולם, כבר למדנו לתקשר זה עם זו מצוין', השבתי בעוקצנות עדינה, אך מכיוון שלא רציתי לסיים כך את השיחה, לקחתי צעד אחורה, והצעתי לו בהתרסה שאשתוק ולא אוציא אף מילה כדי לאפשר לו לפרוק את לבו ללא הפרעה. הוא הסכים.

שתקתי כפי שהבטחתי, והוא דיבר, שלא לומר הטיח אינספור האשמות כלפיי. החזקתי את עצמי מלהשיב לו, אך עדיין הייתי רחוקה מלשמוע אותו – כנראה מרוב שהייתי עסוקה בשינון מאסיבי של כל טענות ההגנה שאותן התכוונתי להצליף בו ברגע שרק יגיע תורי לדבר. 

ואז קרה משהו מדהים. לפתע הפסקתי לשמוע את ההאשמות הקשות שנורו לעברי, ואט אט, התחלתי להרגיש את הזעקה הכואבת, את הבדידות ואת הייאוש שעלו מגרונו של איש שיחי. קלטתי שהוא לא באמת מאשים אותי, ושאין כל טעם להוכיח לו שהוא אשם במצב בדיוק כמוני. הוא יודע את זה מצוין גם ללא עזרתי.

הרגשתי שאני חייבת לשחרר ומהר את המקום המתגונן שבי, ולעבור לצדו. הבנתי שעמדת ה'מורדת המצטדקת' רק תזיק, תחניק ותרחיק, ושכעת ציפייתו של מי שזיווג בינינו ארבעים יום קודם יצירתנו היא שאשתחרר מהנגיעה האישית שלי בעניין, ופשוט אתחיל לראות את בעלי במבט נקי ומכיל, אסכים לכאוב את פחד המוות שלו מקריסה כלכלית, אהיה לצדו באזור החשוך והמבודד בו הוא כלוא ואעזור לו לצאת מהתפיסה המוטעית שמלווה את חייו – זו שלוחשת לו בלי הרף: 'המינוס האיום והנורא יכבוש את חייך, ויגרור אותך לעניות המשולה למוות'.

הוא סיים לפרוק וניתק את השיחה. השתיקה התפשטה בחלל הרכב, ויחד אתה מחנק של כאב ששחרר את שק הדמעות בשתי עיניי. כך עברו להן דקות אחדות שאותן ניצלתי לטובת 'חישוב מסלול מחדש': בחרתי לזנוח את המרד. חדלתי לראות את עצמי בתוך ריבוע מצומצם שאין בתוכו איש מלבדי, והחלטתי להתאחד בתוך המעגל של בעלי – בלי קשר לשאלה אם הדבר ישרת את האינטרס שלי, אם לאו.

ואז הנייד שוב צלצל. 'נו, מה את אומרת?', נשמע קולו העבה מעברו השני של הקו. 'האמת היא שיש לי הרבה מה להגיד, אבל עזוב. שמעתי אותך קודם. הרגשתי כמה כואב לך, ואני בוחרת עכשיו להפסיק להילחם בך'. אין לי מילים כדי לתאר מה קרה לשנינו בתוך אותו מעגל מאוחד של זוגיות – המעגל שלתוכו בחרתי להיכנס, תוך זניחת ריבוע ההתרצה המרדני שמתוכו פעלתי קודם לכן.

ברגעים שלאחר מכן שיחתנו עברה תפנית של 450 מעלות, עד שלא נותר עוד זכר לקודמתה. התמלאתי ברצון אדיר להקשיב לבעלי ולתת לו תחושה שהוא לא לבד בתוך החושך הזה. הסכמתי לחבור אליו, להיכנס לבור העמוק שבו הוא תקוע, ופשוט להיות אתו. כך במשך דקות ארוכות ביררנו יחד את הפחדים שקיננו בנפשו, עד שנמשכנו למעלה אל קצה הבור, מתוך אמונה שבקרוב מאוד נצא משם יחד – מחוזקים, אוהבים ומאוחדים.

חודש ימים עבר מאז שהסכמתי לראשונה לראות את החצי השני שלי ממקום של נתינה, מתוך החלטה ברורה להיות לו ל'עזר', ולנטוש את ה'נגדו'. אחרי שכבר טעמתי ממתיקותה, ברור לי שהיא נמצאת שם, בבסיס האם, וממתינה לי שאחזור אליה שוב ושוב, גם כשהמרדנות מאיימת לשאוב אותי חזרה אל זרועותיה הכובלות.
כעת לא נותר לי אלא לדבוק חזק בהחלטה שקיבלתי אז, ולבחור בה שוב ושוב – עד שאתעדן; עד שאכנע; עד שנהיה אֶחָד.