לפעמים מעשים קטנים הם זכויות גדולות: הווטסאפ של רהב מאיר לפרשת חוקת

החברותא של אלי ויזל
רק הבוקר אמר אובמה כי אלי ויזל היה "מצפונו של העולם". קלינטון דיבר על כך שהיה "מצבת זיכרון". לא פגשתי מעולם את אלי ויזל. ראיתי אותו פעם אחת, מרחוק, לפני כמה שנים. זה היה בכותל המערבי, בחג השבועות, והוא התפלל לצד הרב בינה מישיבת "נתיב אריה". הופתעתי. תמיד דמיינתי אותו בקוקטיילים עם שועי עולם, נואם באו"ם או באיזה אירוע יוקרתי, לא מצטופף בטלית עם עוד רבבות מתפללים ישראלים.

הבוקר הרמתי טלפון לרב בינה, ושמעתי לראשונה על פרק לא מוכר בחייו של ניצול השואה, הסופר המפורסם, חתן פרס נובל, שנפטר אתמול: "במשך 18 שנים רצופות אלי ויזל הגיע אליי הביתה בכל ליל שבועות, ללימוד רצוף. איש העסקים איירה רנרט מניו יורק הכיר בינינו, ושלושתנו היינו נפגשים בכל שנה בחג מתן תורה לתיקון ליל שבועות. אלי ידע ללמוד. ידע לשאול ולהקשות ולתרץ. הוא היה מורה נהדר. חצי לילה היינו מתווכחים. כשהייתה לו ביקורת על התנהגויות של אנשים, אמרתי: 'עזוב את היהודים, בוא נעסוק ביהדות'. היינו לומדים ספר ששמו 'מנחת חינוך', שעוסק בתרי"ג המצוות, והתעמקנו בכל פעם בכמה מצוות. נדמה לי שסיימנו כשלושים-ארבעים מתוך כל תרי"ג (613) המצוות.

"לפני שנתיים הוא כבר היה חולה, אבל לא ויתר. בסעודה, כרגיל, הוא שר זמירות חסידיות מבית אבא, במנגינות של חסידות ויז'ניץ, ואחר כך, בגלל מצבו, למדנו 'רק' שעה וחצי והוא חזר לישון. לפנות בוקר, תמיד, ירדנו יחד לכותל לתפילת שחרית של חג. הוא תמיד ביקש לקרוא את ההפטרה. אנשים לא יודעים כמה הוא היה גאה ביהדותו, כמה אציל ועדין ורך הוא היה, כמה ישראל הייתה חשובה לו וכמה תרם לה בדרכו השקטה, בדרכים שאי אפשר עדיין לספר. הדבר הראשון שדאגתי לו הבוקר הוא שמישהו יאמר קדיש מהיום על אליעזר בן שרה".

וכך סיים הרב בינה: "לא פעם עלו בו שאלות באמונה, שאלות קשות. הרגשתי, דווקא ליד הכותל, בירושלים בירת ישראל, שהמראות מאושוויץ חוזרים אליו. אבל היה חשוב לו להמשיך את השרשרת, שהיהדות לא תתנתק, לא תפסיק. הייתי אומר לו: 'אלי, ר' אלי, אם נבין בדיוק מה אלוקים רוצה – או שאנחנו מטומטמים, או שאנחנו אלוקים בעצמו'".

כוחו של אמון
אמון. אמון. אמון. נושא מרכזי בפרשה, נושא מרכזי בהספדים הכואבים אתמול על מיכאל מרק. הפרשה מתארת מצב של חוסר אמון – העם שאמור להיכנס לארץ מתלונן על צימאון, ואז מתחרט על כל פרויקט יציאת מצרים. משה אינו דוחף אותם קדימה להתגבר, אלא מגיב בכעס רב, ויש פרשנים שכותבים שברגעים ההם הוא ממש איבד אמון בעם. הרגע הזה, של אובדן האמון ההדדי, נחשב לאחד הרגעים הטראגיים בתורה.

מי שהקשיב אתמול לילדים היתומים של משפחת מרק שמע פס קול של אמון. כמה ביטחון עצמי, כמה אהבה, כמה כוחות הם קיבלו. "אבא, היית מקום המבטחים שלנו. הוצאת מלבך כל טיפת כעס, כל מידה רעה", אמרה הבת שירה. "ראיתי את החסד שנשפך ממך לכל עבר בלי סוף של נתינה. לא רק אני יתומה, כל העולם יתום. אבא, אני מבטיחה לך שנשמור אחד על השני. אני מבטיחה להיות אדם טוב ואוהב יותר". הבן שלומי אמר: "כל החיים שלך סבבו סביב שני דברים: המשפחה ועבודת השם", והבת אורית סיפרה: "כמה טוב הוספת בעולם. כמה תרמת לאחרים. כמה עשית בשבילנו. גם כשעשינו משהו לא בסדר, היית איתנו. תראה אותנו אבא. אנחנו כאלה שבורים, אבל אנחנו חזקים. בזכותך. בזכות החינוך שלך". הבת מרים אמרה: "תמיד היית איתי, תמיד האמנת בי, תמיד היית אבא שלי, גם בנפילות הכי גדולות. כמה כוח נתת לנו. אני מבטיחה לך להיות חזקה. 18 שנה לא נתת לי ליפול".

שוב ושוב זה חזר, כמו שיעור מתמשך בהנחיית הורים – אמון. אמון. אמון. לא נראה לי שיש מישהו שהקשיב להספדים אתמול ולא לקח מהם משהו אל תוך חייו.

הרב דוד סתיו, שהכיר את מיכאל, אמר שלו ידע העולם איזה אור כבה בערב שבת, הייתה נשמעת צעקה גדולה של כאב מקצה העולם ועד סופו. הילדים של מיכאל השמיעו אתמול חלק מהצעקה הזו.

הזכות להשגיח על אח קטן
כמה פעמים ביקשנו מאח גדול להשגיח כמה רגעים על אח צעיר ממנו? כמה פעמים ביקשו זאת ההורים מאיתנו? הנה קטע נפלא של הרב אביגדור נבנצל, שנקרא "שכר ההשגחה על אח קטן": בפרשת השבוע ("חוקת") מסופר על פטירתה המצערת של מרים הנביאה, אחותם של משה ואהרון, אחת המנהיגות של יציאת מצרים. לפני כמה שבועות, סופר גם על הצרעת של מרים. העם המתין לה שבעה ימים שלמים (!) עד שחזרה אל המחנה: "והעם לא נסע, עד היאסף מרים". למה היא זוכה ליחס כזה, לאהבה כזאת? חז"ל שולפים "דף חשבון" ואומרים לנו: "מרים המתינה למשה שעה אחת – לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר".

בילדותה, בגיל שש, מרים שמרה על משה, אחיה שבתיבה, בתקופה שבה מסוכן היה להיות ילד יהודי במצרים. לפי חלק מהמפרשים מדובר היה ברבע שעה בלבד (!) עד שהבת של פרעה הגיעה והוציאה אותו מהיאור. כתגמול על אותה רבע שעה יקרה, ממתינים לה שש מאות אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן - שבוע תמים. למה? רק כי ילדה קטנה ישבה פעם חמש עשרה דקות על שפת היאור, לבקשת אימה? כן, עונה הרב נבנצל, ומסביר: "כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות. איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים, הדבר יסייע לנו להיות שולטים באורח חיינו, ולא מובלים ונשטפים בזרם".

עושים כי צריך
לוחם הנח"ל החייכן הזה שלח לי את הטקסט הבא: "הי סיון, כאן ישי תורג'מן. ביום ראשון מצאתי חבילת שלוקים מתחת לעוף במקפיא בבית. אמרתי לעצמי שאין כמו להפיץ קצת מתיקות בדרך לבסיס ולעשות לאנשים קצת 'שמחה יום א'', כמו שאומרים אצלנו... הלכתי בין העוברים והשבים, הצעתי שלוקים, ופתאום - פלא: אנשים הורידו את האוזניות, הרימו עיניים מהטלפון, אמרו תודה... אחלה פתיחה לשבוע! לפתע הגעתי לחבורה של סינים. הם בדיוק נחתו והיו איתנו בדרך לבאר שבע (הם לאיזה פרויקט באוניברסיטה, אנחנו לבסיסים). הם היו בהלם תרבות. לא מספיק שהם מוקפים בחיילים אז פתאום אחד, ועוד עם זקן, מציע להם שלוק. דיברנו באנגלית ואחד מהם הצביע על הנשק ושאל בתדהמה: זה אמיתי? הוא אמר לי שלדעתו זוהי הפעם הראשונה שהוא רואה רובה אמיתי (כנראה שמיליארד סינים לא יורים...). אמרתי לו שבעברית קוראים לזה 'קאדר'. זה סלנג צבאי שמסביר סיטואציה שבה אתה עושה משהו שהיית מעדיף לא לעשות, כי אין ברירה. סוג של מאמץ, טרטור, שאתה עושה אותו לא כי הוא כיף אלא כי הוא חשוב. כמו שבפרשת השבוע – כל מי שהיה שותף בשריפת הפרה האדומה, היה נטמא עד אותו ערב. איזה קאדר. מי רוצה להתעסק באפר? מי רוצה להיות טמא? צריך הרי לטרוח, לכבס את הבגדים אחר כך. אבל אם זו הדרך לטהר אחרים – אז בשמחה. ככה הלוחם הממוצע. הסברתי לסיני הזה שאנחנו, עם ישראל, לא מעוניינים להילחם, להרוג, להתלכלך, מעדיפים לנגן, לחלק שלוקים, אבל מה לעשות. קאדר. עושים את זה כי צריך... כל דבר שאתה עושה לא כי אתה מחפש הנאה אלא כי אתה מאמין שצריך לעשות את זה למרות שזה פוגע בנוחות שלך נכנס לקטגוריה הזאת: גם לבחור להקים מושב חדש, גם לבחור ללכת ללמוד הלכות לשון הרע בזמן שהחברה רואים יורוליג. לא יודע אם הסיני הבין את זה אבל היה לו סיפתח מתוק לביקור והוא גם למד מילה ראשונה בעברית. ממש התלבטתי אם לשלוח את הרעיון הזה ואת החיבור לפרשה, מה דעתך?".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949