"בו בזמן שאתה שואף להיות הכי צדיק שאתה יכול, תשאף להיות הכי אתה שאתה יכול"

אני רוצה לנסות לדבר על משהו מאוד כללי, דרך סיפור מאוד פרטי ומוכר. בתורה, מתואר המפגש בין יוסף ויהודה במצרים, שמתגלגל לויכוח סביב בנימין והבאתו למצרים. אם נכנסים קצת לעומק העניין, נראה שמתחוללת דרמה לא קטנה בין שני רצונות גדולים. יהודה מתייחס ליוסף כמו פרעה, ומאיים עליו שהוא עתיד להיענש, ושיהודה בעצמו ידאג לו לטיפול אם יקניט אותו. אם נציע רגע לפרש את זה, 'בנימין' הוא אותו 'בן-ימין', הוא מהות של חסד וחיבור בין השניים, שכל כך אוהבים אותו. יוסף דורש שיביא את בנימין עד אליו (שאם לא, "לא תוסיפון לראות את פניי"), ויהודה מסביר לו שהאב יעקב כבר זקן, ושכל מה שנשאר לו לנחמו הוא אותו בן זקונים, ושיתחשב בזה שישנם גם אנשים חלשים, שמתמודדים עם קשיי העולם הזה ולא מוגנים על כס המלך. שישחרר. אז מי יבוא אל מי במלחמה הזו?

כל הסיפור הזה הוא אותו מהלך שכל אדם בחיי התשובה עובר, ויותר מכך, גם שאינו בתשובה. בין הצורך להתקדם למקום הכי קדוש ומבוטל שהוא יכול, ויתבדל מן העולם כדי להשפיע מן הפסגה, או שינסה להגיע למקום הכי עצמאי, אמיתי, פנימי של עצמו. הראש והלב, אם אפשר למשול את זה בדימוי שחוק. תורה ודרך ארץ. שני המשיחים הללו, בן יוסף ובן דוד, חייבים להשיק, להתחבר. בהשאלה, זו אותה תנועת מטוטלת המלווה את הדילמה של החיים בתשובה: איך לעבוד, מלמטה למעלה? האם מתוך החוויה להתבונן ולהבין את דעתי כהקדמה לדעת התורה על כל דבר, או לחילופין דווקא מלמעלה למטה? האם להלביש את החיים בחליפה הכתובה שהלכו בה דורות שלמים בעבר, גם אם זו לא בדיוק החליפה שלי...?

והסוד, שהוא הקושי, היא שרואים אותנו, בעלי תשובה, שבעברנו היינו לרוב אנשים בעלי 'הדת השקופה' של הומאניות, נימוסין וקידוש של מידות חברתיות, כהנהגה הרוחנית, גם אם אין מאחורי זה תוכן עמוק פרט לרצון להיות אדם טוב (כשמוותרים על הבירור לאיזה שורש זה הולך, האם זה למען אינטרס אישי, או למען התבטלות לבורא, כי הבורא שם לא חלק מהשיח). והיינו כאלה, והיינו מקפידים על צדק חברתי, שוויון, אחווה, אמות מוסר וצדק מדויקות (לפחות מבחינה חברתית – אנושית , ללא הצמצום והדיוק לשיוכנו היהודי), ולמעשה, עסקנו בתיקון של דרך ארץ.

ואז, מגיע השלב של התשובה, והחבילה מתחלפת, ואומרים לעצמנו שעכשיו יש סט חדש וטוב יותר, עם קבלות,  שאפשר להשתיל בנפש שלנו, והוא יתקן את כל הרצונות הלא טובים, שאנחנו מזהים עם מה שהיינו פעם, אפילו שאהבנו באמת צדק, והיה בזה טוב, ושהיינו טובים לזולת, וזו הייתה תורה למעשה, והיה שם טוב, והחבילה ההיא לא הייתה כולה פסולה, אלא כמו כל דבר, הורכבה מטוב ורע. והיא הייתה הנפש שלנו, היא הגיעה מעבודה של מי שאנחנו, של להיות קרוב ולחפש מי אני בעולם, אותה שאלה שגם הובילה אותנו לרצות להגדיל את אותה נקודת אור זורחת בלב, למימדים רחבים יותר, כדי להיות יותר אנחנו, יותר קרובים למהות הייחודית שלנו, לתפקיד, לייעוד.

ואז באנו לעולם חדש, לעולם שבו יש אמת. לעולם שבו כולם אומרים לך שזו האמת. ואז אומרים לך שרק זו האמת. ואז אתה מתחיל להתרגל שאם זו האמת אז כל השאר שקר. וכל מה שלא בספרים הוא שקר, ואתה בעצמך, וכל המעשים שלך מהעבר, העדינים, התמימים, אולי גם הם היו שקר, אפילו שבהם היה לב, והייתה הבנה, והייתה תפיסה תמימה של טוב. ועכשיו, לפעמים אתה נתקל במעשים, ומצוות, שאתה צריך פשוט להאמין, שהם טוב גמור, והם אכן כאלו, אבל לתפוס ולהרגיש בלב, בנפש, בחיות, את הרגע שאתה מניח תפילין, כמו שאתה מרגיש את הפעם ההיא שראית שקיעה שריגשה אותך עד עמקי נשמתך ואמרת תודה בהתפעלות על הרגע הזה, שאתה מחובר לעולם (מה שלאחר שנים התחלף במושג, לבורא), זה פשוט לא אותו דבר, כי אלו שני עולמות משלימים. דרך ארץ, ותורה. מי שאתה בשורש, בנפש, ומה שאתה רוצה להיות.

ואי אפשר לחיות רק אחד, והמתח הוא מתמיד. ואז פתאום, אחרי תקופה של תשובה, אתה לא מבין איך פתאום הפסקת להיות צמחוני (וגם מבלי שיש מצווה לאכול בשר...) בלי שזה הפריע לך, אותו עקרון גדול ומהותי בחיים שלך מהעבר, שנולד מתוך אותו יסוד של צדק ודאגה לחלש, שלחברים שלך פחות איכפת להשאיר שולחנות וכיורים מלוכלכים בשביל השם-יודע-מי-שישטוף... ואתה נדהם מחוסר ההבנה של עצמך, איך זה יכול להיות, שכולם אומרים לי, שבעלי תשובה זה הדרג הבא, וכולנו קפצנו מדרגה, וכשאתה שומע את המילה 'חילונים', מעבר למתח שהיא מעוררת בתוכך (כי איזה בעל תשובה יכול באמת להגיד את עצמו שהוא דתי? זה נשמע כמו מילה שהיית מגדיר בה זרים בילדות), תמיד מלווה לה נימה של חשש סמוי. וזו, בדיוק עבודתו של אותו חבר מקולקל שאומר לנו כל החיים כמה אנחנו לא שווים.

כי היצר הרע שלנו יושב בין איזון לחוסר איזון, ומרעיש שם ברמקולים מטאל חרדי בדיסטורשן. רק שלא נצליח לחבר את העולמות. שיהודה ויוסף לא יתחבקו, שהאחדות לא תפגוש את הקודש, שהליטאים יתבצרו בבית המדרש והכיפות הסרוגות ירקדו בגבעות, שדרך ארץ לעולם תהיה רק קו מקביל לתורה ולא משיק אליו, שנקבל את זה שמי שאנחנו עכשיו זה המשך ישיר של מי שהיינו, שנזלזל היום בערכים חיוביים באמת שהנהיגו את עולמנו עד לא מזמן, שכל בעל תשובה יאבד את מי שהיה פעם את מי שהוביל אותו לרצות להגיע לאן שהוא עכשיו, שנשכח שכולם טובים, ושלכולם יש נקודה שאפשר ללמוד ממנה...כי לא טוב לו שיהיה חיבור, לא טוב לו אחדות, לא טוב לו שיסגר המעגל.

כי בו בזמן שאתה שואף להיות הכי צדיק שאתה יכול, תשאף להיות הכי אתה שאתה יכול. המתח הזה הוא כל החיים שלנו. ואין לו תשובה מהבהבת אחת.

אותו קול בתוכנו, הפשוט, האינסטינקטיבי, הנפשי, הרגשי, אותו רועה צאן עם עין טובה, שרוצה לאחד את כל הרחלים התועות לעדר אחד, באותו ניגון פשוט של בוב דילן שריגש אותך כשהיית בגיל העשרה, והתיישב כחלק ממך בפנים, והיה לו מקום. הרועה הזה בא ודורש את מקומו ממספר אחת בממלכת מצרים, מהדיבור שרומז לו שיש לו עוד הרבה צמצום לעבור, עוד הרבה מיצרים להיכנס אליהם כדי שיתקבל פה בעולם החדש הזה. הוא הופך לאריה שואג ודורש את מקומו כשווה זכויות. זה לא פסול לאהוב את עצמי, זה לא פסול לחשוב שמה שאני מרגיש בלי קשר לחוק או המלצה מנוסחת איך להרגיש, מהרב ההוא או הספר הזה, אותו רגש שלי, שווה ערך במשוואה הזו.

אנחנו חיים במציאות כל כך מחולקת היום, אפילו בתוך תנועת התשובה (שכבר מזמן הבנו שהיא פנימית יותר מחיצונית ושהקונפליקט הזה נמצא בכל המגזרים), שאנשים מרגישים הכרח לבחור צד בין יוסף ליהודה, במקום לדעת להסכים על חוסר ההסכמה. גם בתוכם. הרצון לדייק בהגדרה של מי שאנחנו הוא כוח מערבי חזק שמלווה אותנו מרגע בואנו לעולם, מה שרבי נחמן מברסלב הגדיר כ"חן והחשיבות שנפלו", כי אנחנו עדיין לא גילינו מה זה להיות יהודי. זו מהפכה גדולה מדי כנראה כדי לחיות אותה עכשיו.

הרי כמה מתנות מיוחדות, כאלו שיש רק אחד מהן בכל העולם כולו, כל אדם מקבל. בשביל הרגע שיפתח אותן הוא הגיע למסיבה הזו של החיים. ופתאום מגיעים חיים חדשים, שהוא מחליט לקחת את הדבר שהוא הכי אהב, שהוא הכי עצמו, ולמכור אותו תמורת אסימון שעדיין לא ירד, לאלטע זאעכן מזדמן. או בתרגום חפשי, לאותו מלך זקן וכסיל.

לוותר על עצמנו זה חטא לא פחות גדול מלחלל שבת או לאכול חרקים בחסה. להתפשר על הגדרה סטטית של החיים, זה לאבד את התשובה שאנחנו אמורים לחפש כל הזמן. ומה שקורה בנו זה מה שקורה בחוץ. כמה שקשה לחבר בין עולם של ישיבות וכוללים, לבין מה שקורה ברחוב ממוצע בישראל, כמה זרות יש בין הדברים, איך הגענו לזה שנוח לנו עם ההפרדה הזו? שנוח לנו במקומנו כשהאיזון הזה הופר עד כדי כך והרעש מחריש בדממה?

לבעלי תשובה טריים, בשנים הראשונות, אין הבחנה בין עניין, להידור, להלכה. שכלית הכל ברור, אבל ברגש, לקום להתפלל בנץ יכול להיות חשוב אלפי מונים מאשר לסדר אחריך את הבית מדרש ולהחזיר את הספרים למקום. לאוהב את רעך כמוך הוא לא עניין, אלא כלל גדול שהוא כל התורה כולה. ועדיין, המרוץ המתמיד הוא להוסיף לסל ה'עניינים' כמה שיותר מצרכים שיהפכו אותנו לצדיקים, לפי הספר, ואת כל הדרך ארץ הבאמת נפלאה שטיפחנו כאנשי העולם החילוני, בתור דת המוסר והנימוס, אנחנו משליכים לפח, כי הכל הופך להיות שחור ולבן. ואפשר גם להוסיף לזה כובע.

ולסיום, תנו לי לגלות לכם סוד שמור שעבר בדורי דורות מאבות אבותינו, והוא סוד גדול ונפלא, שמסוגל להחיש את הגאולה ממש.

לרב קוק לא הייתה כיפה סרוגה. רבי נחמן, על אף ההשערה הרווחת, לא רקד טראנס על גגות. הרבי מליובאוויטש, לא חילק סטיקרים של המשיח, כנראה שלגאון מוילנא לא היו נעלי שפיץ וכובעים באלפי דולרים מקולקציית 'בין הזמנים', ואפילו השופט במשחק האליפות של בית"ר ירושלים בשנות התשעים, כנראה שנולד מנישואים יהודיים כשרים.

הסוד של הסוד הזה, הוא שכ-ו-ל-ם היו יהודים, יהודים ממש. ולכולנו יש מקום. לאהוב את ה', עם עצמנו.