מכתב לאבא שאף פעם לא הכרתי

מה זה אבא??

לא יודעת,

אני מנסה לדמיין אותך המון ולא כל כך מצליחה.

אני יודעת שאתה נמצא שם, עמוק מאחורי כל הקליפות, החומות, המחלה, הנכות.

בפנים בפנים אתה נמצא.

אני מדמיינת אותך גבוה, חסון, עם עיניים חכמות וצוחקות ולב ענק. אתה נכנס הביתה ואומר לי: "מה נשמע יקרה שלי, איך היה בעבודה?", ואני ניגשת אליך, ובטון קצת מתפנק מבקשת ממך שתעזור לי לכתוב את העבודה שצריך להגיש לסיום התואר. אתה, בטון חצי נאנח- חצי מחויך אומר לי: "תלמידי כולל עושים אתכם, הא?".

אם נשברת לי צלחת - אתה אומר 'מזל טוב', ובלילה, כשאני מכינה מערכים לשיעור, אתה אומר לי ששמעתם עבורי הצעה מצוינת, ואתם בדיוק באמצע לברר, אבל גם לא ממהרים, 'כי מגיע לך את הכי טוב שיש'.

אחר כך, אתה מכבה את האור, כי אני צריכה לישון, כדי שיהיה לי כוח למחר. בבוקר, אתה משדל אותי לקחת עוד אוכל לעבודה, 'שלא תתמוטטי לנו חלילה'.

אבא, כשאני חושבת עליך אין לך אפילו דק דקיק של קימוט במצח. אתה אף פעם לא דואג, 'יש לנו הכל', אתה אומר תמיד.

אבא, נכון זה מצחיק להתגעגע למשהו שלא מכירים? אבל כנראה שהנשמות שלנו מכירות זו את זו. הנשמות שלנו, שעמדו בהר סיני חבוקות יחד, לא מצליחות להכיל את השבר והקרע הנורא, שכנראה לא ניתן לאיחוי.

אבל שתדע שאני לא מוותרת. בתוך כל הרעש, הפחד, האימה והשיתוק, אני ממשיכה לדמיין. מדמיינת את עצמי יושבת ומנהלת שיחה קרובה וזורמת עם אבא. לאבא בחלום שלי יש חיוך מלטף, ויד שמרשה לעצמה לטפוח בחיבה. לאבא שמגיע לבקר אותי בחלומות יש דאגה, יש חוסן פנימי ויציבות נפשית. לאבא שאני כל כך מתגעגעת אליו, יש כתפיים רחבות שאפשר להישען עליהם כשקשה, ואפשר אפילו להניח את הראש ולבכות.

אבא, אני בטוחה שבלי לדעת ולהתכוון, אתה גם שמח שהבת שלך כל כך רגישה ועדינה. הנשמה האמתית, המוסתרת והחבויה שלך שמחה שאני ממשיכה לדמיין, ממשיכה לרצות, והכי חשוב - שהלב שלי לא מתרגל, לא מוכן להתחספס, לא מוכן להשלים. ממשיך להיפגע, לבכות ולהתגעגע.

כן, גם אחרי שנים של התמודדות על אנושית כמעט לבד, של כל כך הרבה דחייה, ריחוק ופגיעות. אחרי כל כך הרבה שנים של דמעות ותפילות ונפילות, סף הכאב שלי לא קהה. גם צעקה קטנה מרעידה לי משהו בלב. סף השמיעה שלי לא מוכן להתרגל בשום אופן לדציבלים גבוהים. האוזן שלי עדיין רגישה, ואוהבת לשמוע יצירות של בטהובן ומוצארט.

אבא, אני רק רוצה לספר לך, את מה שפנים מול פנים אני לא יכולה, וזה שהבת שלך עושה חיל. החברות שלי אוהבות אותי, ויש לי עוד כל מיני מתנות קטנות, כי בשמיים יש לי עוד אבא.  

אבא שהיה ועודנו איתי, בצמתים הכי קשים של החיים שלי. אבא שנתן לי תעצומות לטפס בחרוק שיניים מעל חומות. אבא שמחה לי את הדמעות בלילות הכי כואבים, שלחש לי כל הזמן: 'את יכולה ילדה! תראי להם שאת יכולה'. אבא שהחזיק אותי חזק חזק, כשהיה לי קר ורציתי לזרוק הכל ולברוח.

אז נכון אבא, ההתמודדות הזאת חישלה אותי, הפכה אותי לרגישה יותר, עדינה, מתחשבת  ומאמינה. אבל באמת שהגיע הזמן להפסיק.

אבא אני כותבת ובוכה. מה אתה מרוויח מזה?

אנחנו בעזרת ה' נתחתן, נקים משפחות וננסה לאט לאט לחבוש את כל הצלקות ולרפא את הפצעים. אני אנסה לסלוח על כל השנים הקשות, אבל על דבר אחד אני לא בטוחה שאצליח לסלוח: על האהבה של אבא, שכנראה לעולם לא אדע מה טעמה, ועל האהבה שאני רציתי לתת לך ולא הצלחתי מעולם. אהבה טבעית וטהורה של תינוקת, שהתחלפה בכעס, בתסכול וברחמים.

את המכתב הזה, שאני כותבת בידיים רועדות, עם דמעות שמטשטשות לי את הראיה, אתה לא תראה לעולם. כי עם כל הכיסופים והערגה שלי, זאת שפה שאתה לא מבין. אבל אני כן שולחת את המילים האלה לחלל העולם, לנשמות של כל האבות ששכחו את תפקידם בעולם.

ואני צועקת ומתחננת.

קבלתם פיקדונות יקרים מהקב"ה, לא רכוש פרטי. אתם צריכים להרים עשר אצבעות, ושתי עיניים לשמיים ולהכריז שעשיתם הכל בשביל שהפיקדונות יחזרו במצב טוב יותר משהגיעו.

אז די !! די!!!

תשאירו בצד את כל הגאווה, הציניות, הכעס, והקשיחות.

שימו מול עינכם את הקב"ה, ותרשו לעצמכם לאהוב.
 
בדמעות,
הבת שלך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il  ואולי נפרסם גם אותו.