"בעלי ואני נפגשנו בגיל שבו חשבנו שהחיים הם לבבות ובלונים. ואז הגיעה החזרה בתשובה"

בשבוע שעבר הנחיתי כנס בנושא המשפחה, או ליתר דיוק: לאן נעלמה המשפחה מהתרבות הישראלית?

כשפנו אליי מארגני הכנס, הם הסבירו שיש אווירה אנטי משפחתית בשיח הישראלי. ישנה התנגדות שמפוררת טיפין טיפין את ערכו של המושג משפחה. הנהנתי בסבלנות וחשבתי: פנאטים. למה צריך להיות כאלה קיצוניים? משפחה זה הרי קונצנזוס, אז למה צריך לעשות מזה סיפור?

כהכנה לכנס, עשיתי שיעורי בית. אחרי קריאה בעיתונים ועיון בסקרים, שיטוט באתרי חדשות וצפייה בכמה וכמה פרסומות, גיליתי שהפנאטים לא המציאו תאוריית קונספירציה מצוצה מהאצבע. לדוגמה, לא מצאתי כתבה אחת שעוסקת בשלמות המשפחה והעצמתה. אם יש ידיעה תקשורתית על משפחה, היא תעסוק במשברי זוגיות, בילדים מעצבנים בגיל הטיפש-עשרה או ברכילות על גירושין שהסתבכו. דוגמה נוספת: אין פרסומת אחת שעל הדרך מראה משפחה מאושרת. יש כמה אופציות, ואתם מוזמנים להקיף את התשובה הנכונה:

א. האישה נודניקית, רודנית, מקטינה את הבעל.

ב. הגבר סמרטוט עלוב, שמעז לעמוד על שלו רק כשהוא מסתובב ואשתו לא רואה. שזו אותה המטבע, מצדה השני.

ג. הילדים מורדים, מבלגנים, מלכלכים או מתחצפים.

ד. כל התשובות נכונות.

תבחרו מי מכל אלו מייצג את המשפחה שלכם.

במהלך הכנס התקיים פאנל של אנשי דעות ועיתונאים, שדן בתמונת המצב של המשפחה בשיח הציבורי. אחת הדוברות העלתה את נושא הסמרטפונים, וכמה ההתמכרות של כולנו למכשירים האלה מחלישה את המשפחה. אם זה כמקום מפלט, עולם מקביל בתוך הבית עצמו, או זליגת שעות העבודה לזמננו הפנוי, ואם זו האינטימיות הלא מדוברת בהודעות ובווטסאפים למיניהם. הטכנולוגיה החדשה מצריכה אותנו לבחון שוב את גבולות השיח, היא טענה, ושאלה היכן אנחנו מציבים מחדש את הגבול? היא המשיכה וסיפרה שהיא עומדת על כך שאף גבר לא יכתוב לה בהודעה את המילה "יקירתי". מיד הוא יחטוף נזיפה, היא אמרה. "יקירה אני רק של גבר אחד".

לפני שהיא סיימה את המשפט, מישהו מהקהל סינן, בקול, שכולם ישמעו: "זה המסר שייצא מהכנס על המשפחה? ארכי-שמרנות!".

כששמעתי את זה, הבנתי ברגע אחד את החשיבות ואת הצורך לומר בקול שערך הזוגיות והמשפחה קדוש בעינינו. הרגשתי כאילו מישהו נותן לי בוקס בבטן, בדיוק בנקודה שהכי יקרה ללבי.

משפחה חזקה מתחילה בזוגיות חזקה. זו משימה לא פשוטה, היא דורשת עבודה שוטפת של תחזוק והתקדשות, שעומדת מול הזרם הבלתי פוסק של החיים. הסטטיסטיקות מראות שאחד מתוך כל שלושה זוגות שנישאים נשבר במהלך הדרך, מתגרש וחוצה את משפחתו לשניים. אך למרות שזו מגיפה, שאינה פוסחת על אף גיל או מגזר, יש אנשים שבזים ושמים ללעג את רצונם של אחרים לדבוק בקנאות בקדושת הזוגיות.

כוחו של הכיסוי

בעלי ואני 21 שנים יחד. נפגשנו בגיל שחשבנו שהחיים זה לבבות ובלונים. ואז הגיעו החיים, וברוך השם, החזרה בתשובה. כי בכל הנוגע למלחמה הסיזיפית על שמירת הזוגיות, להשם יתברך הקרדיט המלא. כי הוא שנותן לי כלים, מאוד מדויקים, לסייע לי בשמירה על שלום הבית שלי. בהתחלה לא הבנתי איך קשורה לבישת חולצה ארוכה באמצע הקיץ, לזוגיות שלי. לא הבנתי מה בין כיסוי הראש, לכוח שאנחנו יוצרים יחד. אבל אני חווה את ההבדל על בשרי. זו לא נוסחת קסם שפותרת את כל הבעיות, אבל אני מרגישה שזו עוד חומה שמגינה על ביתי.

אני מודה, זה לא פשוט לי ולא נוח לי בכלל. זה מנוגד לכל מה שלימדו אותי על חופש, על חרות, על שוויון ועל פמיניזם. אבל ככל שאני נאבקת לכסות את עצמי, ככל שאני מתנגדת למה שכיף לי ובא לי, ככל שאני משברת את האינסטינקט ואת הרצון שלי בכל נושא הצניעות הטהרה והקדושה, ככל שאני מהדרת מתוך שמחה ואמונה, זורקת את השכל והולכת בדרכי נשות ישראל הקדושות, ככה הקשר ביני ובין בעלי מתעצם. וכן, כשאני בוחרת לשים גבול, ולא מאפשרת לגבר שאינו בעלי לכתוב לי מילים אינטימיות, באותו הרגע אני חוזרת לחופה שלי. באותו הרגע אני בוחרת בבעלי מחדש, מתקדשת לו ורק לו. בלבי אני בוחרת לוותר על כל הגברים בעולם בשביל האחד, היחיד, שענד לי טבעת ואמר: הרי את מקודשת לי. אם זה ארכי-שמרנות, אז נעים מאוד: אני איה, ואני ארכי-שמרנית גאה.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".