"הבטתי בו ופתאום נזכרתי כמה רציתי פעם להיות פשוט. להיות אני באמת"

ישבתי וחשבתי. עמדתי ודיברתי. תהיתי והתבוננתי. כמה מורכב אני, כמה פשוט הוא. דיברתי ושפכתי, חפרתי ונטעתי, נטיתי ותעיתי. והוא פשוט נשאר בצניעותו הנשגבת. ואז הוא דיבר איתי, ואמר לי להסתכל בשורשים, לבדוק בתוך הגזע. למה אני מנסה לצמוח, ואיך אני עושה את זה. ואז קצת הבנתי למה הוא כל כך גבוה, ואיך הוא רואה את הדברים ממרחק נכון יותר, קרוב לשמיים.
 
ניסיתי להבין איך התגלגלתי להיות נזהר כל כך לאן אני הולך ואיפה העיניים שלי משוטטות כל הזמן, אפילו קיבלתי לזה הגדרה מוכנה, "שמירת עיניים". וחשבתי למה אני כל כך מנסה להישמר ולהיזהר, ולמה אני באמת צריך להישמר ולהיזהר. אז אני נזהר ונשמר, כי ככה למדתי וקיבלתי מדורי דורות, שזו האמת, וזה הערך העליון הנכון. ואם רוצים להתקדם, אז חייבים להישמר, ואם רוצים להתקרב לבורא, אז ממש לשים בריח על העפעפיים. והאמת, שזה הכל נכון.
 
אבל אז, נזכרתי שיש סיבה אמיתית יותר. שגם פעם, עוד לפני הגלגול הזה, רציתי להישמר מזה, ובאמצע סרט הייתי סוגר עיניים, כי הרגשתי פגוע, כי הרגשתי חשוף, כי הרגשתי שזה משפיע עליי בלי שאדע. שזה מביא אותי לצד עבה, לא מעודן, וגס של המחשבה. כל דבר שמגיע מהר, ומעורר בשניות את הלב להתחמם, תמיד הרגיש בפנים כמו משהו קל מידי, כמו שוחד. וזו האמת לאמיתה.
שצניעות תמיד הייתה מפתח לתמימות, וככל שהדבר פחות צנוע – כך הוא יותר גורר אותך למקום שהוא לא זך, למקום שפחות קרוב אליך, למקום שמרחיק אותך מעצמך, כי בעצמו, כל עניינו של הלא צנוע, הוא להיות משהו שהוא בכלל לא הוא בעצמו.
 
וזה מה שכל כך כואב בזה, וכל כך מכאיב לעיניים וללב. זה לא שבט המוסר שמרביץ לך "כי זה לא בסדר וזה נוגד את ספר החוקים". את הצעקות האלה אפשר לשמור לילדים סוררים בהרי החושך. זה פשוט שאתה רוצה להיות עצמך, ואז נכנס לך משהו חי שאומר, הנה תראה, אתה יכול להיות לא עצמך, וזה כל כך קל, וזה מפתה, וזה ריק מאמת, וזה מורכב ומולבש. כי מי שברא את העולם, לא עשה אותו עם כוח של צעקות ומלקות, הוא עשה אותו מאהבה לפשטות.
 
ואת כל זה הוא אמר לי ככה, כשהוא עומד, לא זז, ממשיך בצמיחה איטית ובלתי נראית, נשגב ופשוט, תמים וצנוע. ואז אמרתי לו "עץ יקר ומיוחד, כמה אני רוצה להידמות לך יותר. כמה ברור לך בדיוק לאן אתה הולך, בכיוון אחד, קדימה ולמעלה, כל הזמן מטפס. כמה סבלנות יש לך לצמוח, ולדעת שיש לך מקום שהוא רק שלך, וכך גם לכל השכנים שלך. כמה אתה יודע שחשוב לצמוח מלמטה, בו בזמן שמנסים להתקדם קדימה, כי אם לא כך - אז מה יישאר כשתבוא רוח קלה?
 
כמה אתה יודע לעשות את התפקיד שהוא רק שלך בעולם, ולהיות צנוע ופשוט, לא להשמיע קול, ולהיות רק נותן חמצן וחיים בלי לעשות מזה תורה שלמה, אלא פשוט לעשות. ואיך אתה יודע להמתין בסבלנות לפירות שלך, ולתת להם לצמוח ולהמשיך בדרכם גם בלעדיך, כי יש לך אמונה כל כך גדולה בלב. היא כזו גדולה, שאתה אפילו לא יודע כמה נס אתה שאתה לוקח מים מהאדמה ומעלה אותם למעלה עד לראש. אתה כל כך צנוע שאתה אפילו לא מדבר על זה עם אף אחד.
 
ואתה מלא מלא בצל, נותן מחסה ככה ללא תמורה לכל מי שרק רוצה, ונותן בית לציפורי דרור שבאות אליך כמו מחשבות מלאות השראה וניגון. כל הענפים שלך הם כמו זרועות ענק, שרק מושטות לעזרה לכל רוח ורוח. ואתה כל כך מלא בצניעות, ולא מנסה להשתנות, ולא רוצה להיות דבר שהוא לא אתה, לא רוצה לקבל תשומת לב בגלל שאתה חשוב או לבוש יפה, אלא פשוט רוצה להיות.
 
ואמרו לי, שיש גם לי תקווה ללמוד את זה יום אחד. "כי האדם עץ השדה", ואולי אצליח יום אחד לזרוק את כל העצות, ולהישאר מופשט אבל צנוע, להישאר עצמי, בלי להוסיף תוספת בסיום, להישאר רק עץ. ללא עצות. כזה שעושה את מה שעושה, פשוט כי זה הוא והוא אפילו לא יודע לנסות להיות כל דבר אחר. כי לא משנה כמה נכון יהיה הדבר שאני אנסה לעשות, הוא חייב להיות בתוכי, כדי שאוכל להישאר פשוט וצנוע, ולעשות את תפקידי בעולם, שזה כל מה שאני מחפש.