המכתב שלא יישלח לעולם
"במקום להודות אחד בפני השנייה שטעיתם, אתם מעדיפים לפרק משפחה"
"אמא ואבא שלי, אני רוצה לבקש מכם משהו: בבקשה אל תתפרקו פה בקולי קולות באמצע הבית, בכל פעם שאתם רוצים להביע אי הסכמה. תחשבו עליי. אני פוחדת. זה עצוב לי. קשה לי לראות את ההורים שלי לא אוהבים. ואולי יותר מהכל, מה שהכי כואב לי כרגע הוא שאני יודעת שכבר הגעתם למצב שיש לכם מחשבות על לפרק את החבילה ולהתגרש" – פריאל, ילדה בת 10, במסר כואב להורים שלה, שכל הורה חייב לקרוא
- פריאל בדחה
- פורסם ז' תמוז התשע"ו
אני בחדר. לבד. בחושך. מתחת לפוך שאף אחד לא ישמע. מורידה דמעה ועוד דמעה... חושבת לעצמי, למה אתם עושים את זה? למה אתם כל הזמן צועקים ומתווכחים בקול?! שכחתם שיש לכם ילדים בבית?
האחים שלי ישנים. תמיד הם ביחד, ואני לבד. כבר התרגלתי להיות לבד בחדר, בגלל שאני הבכורה. וזה כיף. אבל הרגעים האלה שאתם רבים, אלה הרגעים שהכי הייתי רוצה להיות ביחד עם מישהו... לחבק. אבל אני לבד.. "ה' תמיד שומר עלייך", ככה אתם תמיד אומרים לי.
אומרים שאני ילדה גדולה. אבל אני רק בת 10, עוד לא גדולה. עוד שנתיים תהיה לי בת מצווה ואז אהיה כבר נערה. אבל בינתיים, תנו לי לגדול. אני רוצה להיות ילדה, לשחק בבובות ולהרגיש מוגנת, לא תמיד להיות זו שמגוננת על האחים שלי או בתפקיד המגשרת שלכם ...
לפעמים אני שואלת את עצמי: למה התחתנתם? ובכלל, אם בנישואין רבים כל הזמן – אז למה בכלל מתחתנים, מה טוב בזה? למה שאני ארצה לגרום לעצמי סבל, ואז שיהיו ילדים וגם הם יסבלו? למה אתם רבים בלי להקשיב אחד לשנייה? האם אתם חושבים שזה יעזור אם תרימו את הקול יותר גבוה? האם אתם לא שמים לב שזה מרחיק ביניכם, שזה היצר הרע שרק מפריד ביניכם, בגלל דבר כל כך פעוט ולא חשוב? אני לא רוצה ללמוד מכם, אבל לא יודעת איך אפשר להיות אחרת, אם זה רק מה שאני רואה...
היום, אחרי 10 שנים, אני יודעת שעשיתם הרבה טעויות, ובאותה נשימה יודעת גם שאין אדם מושלם, שתמיד צריך לחפש מישהו שישלים, ושבשביל להתחתן לא צריך קודם אהבה – צריך פשוט לרצות תמיד לתת, בלי גבול. אני גם כבר מבינה שחתונה זה לא משחק ילדים, ושנישואין זה לא דבר קל. כדי להגיע לנישואין מוצלחים, צריך לוותר, לוותר ולוותר...
אמא ואבא, במחשבה שנייה, אני יודעת מה כל הבעיה. אני יודעת למה אתם לא מצליחים לתקשר ולא מבינים, ולמה שום דבר לא מצליח ביניכם: פשוט כי אין לכם דעת תורה.
התורה היא הרי מורת דרך, היא מלמדת אותנו איך חיים בכל נושא ועניין, החל מהדברים הכי קטנים, כמו מה מכניסים לפה ומה מוציאים ממנו, ועד דברים גדולים יותר, כמו סדר יום, כיבוד הורים, שבת, רפואה, בגדים, חתונה, זוגיות, אפילו דברים שבינו לבינה - הכל כתוב ומפורט בתורה.
אז למה? למה אתם בונים משפחה בלי ההדרכה של בורא עולם שברא את העולם? אתם הרי מאמינים בו, נכון? אז רק שתדעו שהוא נתן הוראות, בדיוק איך גבר יתייחס לאישה ואיך איך אישה תתייחס לגבר.
אז למה בדבר הכי חשוב בעיניו, שהוא עניין השלום, אתם פשוט מוותרים כל כך מהר, בלי קצת להבליג ולהתכופף אחד כלפי השנייה? האם זה בגלל האגו, בגלל הכבוד? שלא תטעו אמא ואבא יקרים שלי, אתם לא צריכים לשתוק. לא צריך לשמור בבטן, אפשר להגיד הכל, ואפילו צריך להגיד מה שחושבים, מה שמפריע ומה שחשוב - השאלה היא רק איך ומתי אומרים.
תמיד כשאני רואה אתכם רבים בקולי קולות, אתם נראים לי כמו שני ילדים שרבים על סוכרייה, במקום לצאת להתאוורר לרגע ולדבר כמו בני אדם בוגרים, וזה כואב לי. ואולי יותר מהכל, מה שהכי כואב לי כרגע הוא שאני יודעת שכבר הגעתם למצב שיש לכם מחשבות על לפרק את החבילה ולהתגרש.
אז לפני שאתם עושים את הצעד הזה, שאני אפילו מפחדת לחשוב עליו, רציתי להסביר לכם קצת את המשמעות של הצעד שאתם מתכננים לעשות: אתם מפרקים משפחה - כשאף אחד לא מבטיח לכם שתבנו אחת טובה יותר. אתם עוזבים זיווג שה' קבע לכם, ובגלל שקשה לכם - מחליטים שזה לא בשבילכם, ובכך הופכים את החיים שלכם קשים יותר, רק כי לא עצרתם רגע לעשות חשבון נפש ולהבין כמה אתם מזמנים לחיים שלכם קושי כפול ומכופל. במקום להודות באמת ולהגיד אחד לשני 'אני מצטער, טעיתי, לא עשיתי נכון', ולבדוק במה אפשר לשפר ולתקן – אתם פשוט בוחרים לפרק הכל.
ומסתבר, שאת החשוב מכל שכחתם: אתם תשאירו אותי ואת האחים שלי עם צלקות. עם קרעים בנשמה. עם משקעים שישפיעו עלינו גם עכשיו, אבל בעיקר בעתיד, כשנרצה לבנות את הבית שלנו ולהתחתן.
אני יודעת, נישואין זה לא קל בכלל. אבל האם באמת יש משהו שהוא טוב וקל? כל הדברים הטובים, כמו לימודים, עבודה קבועה, וחלומות שאנחנו חולמים להגשים – כולם תמיד לוקחים המון זמן, מאמץ, השקעה והתמדה יומיומית. כל זריעה והשקעה בסופו של דבר מצמיחה פירות טובים. זה לא קורה מיד, ברוב המקרים, צריך כמה שנים טובות של השקעה יומיומית, אבל זה אפשרי.
ואולי יותר מהכל: יש לכם את התורה, שזו ממש הדרכה צמודה. בבקשה, תלמדו... תלמדו איך להיות טובים אחד לשנייה, איך להיות טובים אלינו. אל תתפרקו בקולי קולות פה באמצע הבית, בכל פעם שאתם רוצים להביע אי הסכמה. תחשבו עליי. אני פוחדת. זה עצוב לי. קשה לי לראות את ההורים שלי לא אוהבים. בבקשה תעשו מאמץ בשביל העתיד, ותראו איזה פירות טובים אנחנו נצמיח בעזרת השם, ואיך הנחת ושלום הבית הזה שכל כך תתאמצו בשבילו - עוד יחזור אליכם בכפל כפליים...
אם לא בשבילכם – אז בשבילי. בשבילנו.
באהבה,
הבת שלכם, פריאל.
רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.
האחים שלי ישנים. תמיד הם ביחד, ואני לבד. כבר התרגלתי להיות לבד בחדר, בגלל שאני הבכורה. וזה כיף. אבל הרגעים האלה שאתם רבים, אלה הרגעים שהכי הייתי רוצה להיות ביחד עם מישהו... לחבק. אבל אני לבד.. "ה' תמיד שומר עלייך", ככה אתם תמיד אומרים לי.
אומרים שאני ילדה גדולה. אבל אני רק בת 10, עוד לא גדולה. עוד שנתיים תהיה לי בת מצווה ואז אהיה כבר נערה. אבל בינתיים, תנו לי לגדול. אני רוצה להיות ילדה, לשחק בבובות ולהרגיש מוגנת, לא תמיד להיות זו שמגוננת על האחים שלי או בתפקיד המגשרת שלכם ...
לפעמים אני שואלת את עצמי: למה התחתנתם? ובכלל, אם בנישואין רבים כל הזמן – אז למה בכלל מתחתנים, מה טוב בזה? למה שאני ארצה לגרום לעצמי סבל, ואז שיהיו ילדים וגם הם יסבלו? למה אתם רבים בלי להקשיב אחד לשנייה? האם אתם חושבים שזה יעזור אם תרימו את הקול יותר גבוה? האם אתם לא שמים לב שזה מרחיק ביניכם, שזה היצר הרע שרק מפריד ביניכם, בגלל דבר כל כך פעוט ולא חשוב? אני לא רוצה ללמוד מכם, אבל לא יודעת איך אפשר להיות אחרת, אם זה רק מה שאני רואה...
היום, אחרי 10 שנים, אני יודעת שעשיתם הרבה טעויות, ובאותה נשימה יודעת גם שאין אדם מושלם, שתמיד צריך לחפש מישהו שישלים, ושבשביל להתחתן לא צריך קודם אהבה – צריך פשוט לרצות תמיד לתת, בלי גבול. אני גם כבר מבינה שחתונה זה לא משחק ילדים, ושנישואין זה לא דבר קל. כדי להגיע לנישואין מוצלחים, צריך לוותר, לוותר ולוותר...
אמא ואבא, במחשבה שנייה, אני יודעת מה כל הבעיה. אני יודעת למה אתם לא מצליחים לתקשר ולא מבינים, ולמה שום דבר לא מצליח ביניכם: פשוט כי אין לכם דעת תורה.
התורה היא הרי מורת דרך, היא מלמדת אותנו איך חיים בכל נושא ועניין, החל מהדברים הכי קטנים, כמו מה מכניסים לפה ומה מוציאים ממנו, ועד דברים גדולים יותר, כמו סדר יום, כיבוד הורים, שבת, רפואה, בגדים, חתונה, זוגיות, אפילו דברים שבינו לבינה - הכל כתוב ומפורט בתורה.
אז למה? למה אתם בונים משפחה בלי ההדרכה של בורא עולם שברא את העולם? אתם הרי מאמינים בו, נכון? אז רק שתדעו שהוא נתן הוראות, בדיוק איך גבר יתייחס לאישה ואיך איך אישה תתייחס לגבר.
אז למה בדבר הכי חשוב בעיניו, שהוא עניין השלום, אתם פשוט מוותרים כל כך מהר, בלי קצת להבליג ולהתכופף אחד כלפי השנייה? האם זה בגלל האגו, בגלל הכבוד? שלא תטעו אמא ואבא יקרים שלי, אתם לא צריכים לשתוק. לא צריך לשמור בבטן, אפשר להגיד הכל, ואפילו צריך להגיד מה שחושבים, מה שמפריע ומה שחשוב - השאלה היא רק איך ומתי אומרים.
תמיד כשאני רואה אתכם רבים בקולי קולות, אתם נראים לי כמו שני ילדים שרבים על סוכרייה, במקום לצאת להתאוורר לרגע ולדבר כמו בני אדם בוגרים, וזה כואב לי. ואולי יותר מהכל, מה שהכי כואב לי כרגע הוא שאני יודעת שכבר הגעתם למצב שיש לכם מחשבות על לפרק את החבילה ולהתגרש.
אז לפני שאתם עושים את הצעד הזה, שאני אפילו מפחדת לחשוב עליו, רציתי להסביר לכם קצת את המשמעות של הצעד שאתם מתכננים לעשות: אתם מפרקים משפחה - כשאף אחד לא מבטיח לכם שתבנו אחת טובה יותר. אתם עוזבים זיווג שה' קבע לכם, ובגלל שקשה לכם - מחליטים שזה לא בשבילכם, ובכך הופכים את החיים שלכם קשים יותר, רק כי לא עצרתם רגע לעשות חשבון נפש ולהבין כמה אתם מזמנים לחיים שלכם קושי כפול ומכופל. במקום להודות באמת ולהגיד אחד לשני 'אני מצטער, טעיתי, לא עשיתי נכון', ולבדוק במה אפשר לשפר ולתקן – אתם פשוט בוחרים לפרק הכל.
ומסתבר, שאת החשוב מכל שכחתם: אתם תשאירו אותי ואת האחים שלי עם צלקות. עם קרעים בנשמה. עם משקעים שישפיעו עלינו גם עכשיו, אבל בעיקר בעתיד, כשנרצה לבנות את הבית שלנו ולהתחתן.
אני יודעת, נישואין זה לא קל בכלל. אבל האם באמת יש משהו שהוא טוב וקל? כל הדברים הטובים, כמו לימודים, עבודה קבועה, וחלומות שאנחנו חולמים להגשים – כולם תמיד לוקחים המון זמן, מאמץ, השקעה והתמדה יומיומית. כל זריעה והשקעה בסופו של דבר מצמיחה פירות טובים. זה לא קורה מיד, ברוב המקרים, צריך כמה שנים טובות של השקעה יומיומית, אבל זה אפשרי.
ואולי יותר מהכל: יש לכם את התורה, שזו ממש הדרכה צמודה. בבקשה, תלמדו... תלמדו איך להיות טובים אחד לשנייה, איך להיות טובים אלינו. אל תתפרקו בקולי קולות פה באמצע הבית, בכל פעם שאתם רוצים להביע אי הסכמה. תחשבו עליי. אני פוחדת. זה עצוב לי. קשה לי לראות את ההורים שלי לא אוהבים. בבקשה תעשו מאמץ בשביל העתיד, ותראו איזה פירות טובים אנחנו נצמיח בעזרת השם, ואיך הנחת ושלום הבית הזה שכל כך תתאמצו בשבילו - עוד יחזור אליכם בכפל כפליים...
אם לא בשבילכם – אז בשבילי. בשבילנו.
באהבה,
הבת שלכם, פריאל.
רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.