להיחלץ ממעגל הקסמים של הכעס בנישואין

לא תמיד אנשים ערים לכך שסוגיית הוויתורים בנישואין היא סוגיה מסוכנת ורגישה מאוד, בעיקר מפני שלא פעם אנחנו מתבלבלים בין ויתור לבין צבירה. לדוגמה: בעל אמר לאשתו שהוא יעזור לה עם הילדים, אך בסופו של דבר שלא עלה הדבר בידו. מאחר והאווירה הייתה טובה, העדיפה האשה לוותר ולהבליג, אך אחרי שחזר הסיפור על עצמו מספר פעמים, היא התפרצה, כעסה והזכירה את האירוע ההוא. הבעל, מצדו, הרגיש כי המריבה היא מחוץ לכל פרופורציה, אשתו מתעצבנת עליו, מבקרת אותו וגולשת אל נושאים אחרים בנישואין: היא מזכירה לו איך הוא איחר בהזדמנות אחת ולא קיים הבטחה בפעם אחרת, והוא אינו מבין מאיפה זה בא לו עכשיו, ומה הקשר בין כל האירועים האלו למה שקרה כעת.  

כאשר ננתח את המקרה, נשים לב שבפעמים הראשונות שהבעל לא עמד בהבטחותיו האישה האמינה שהיא ויתרה לו, אך כנראה שהיא לא ויתרה באמת אלא רק הטמינה את הכעס וצברה עוד ועוד כעסים כאלו עד שלבסוף הכל התפרץ. הייתה לה ציפייה סמויה שבעלה יבין ויעשה את השינוי שהיא מצפה לו מבלי שהיא תדבר אתו על זה. אם היא באמת הייתה מוותרת אז הכעס היה נעלם כבר אז, ובטח שלא היה מטריד אותה כעת.

זה לא דבר רע אם לא מוותרים אבל חשוב לא לצבור וכן לדבר על הדברים המציקים, כי לוותר מידי פעם הרבה אנשים יכולים, אבל לוותר באופן קבוע לאדם שאנחנו חיים אתו בשגרת היום יום, זו מלאכה שמעטים יכולים להתמיד בה. לא כדאי לבנות על בסיס ויתורים כאלו מערכת קשרים לטווח ארוך עם אדם בקשר יום יומי.

הניסיון מלמד שבנישואין צריך לשקול בחכמה את סוגיית הוויתורים ולבדוק הפסד מצווה כנגד שכרה. לפעמים על ידי שלא נוותר אלא נביע את עצמו נוכל לנהל מערכת קשרים טובה לשני בני הזוג.

אין הכוונה שאנחנו צריכים להפסיק להתחשב בבן הזוג, הכוונה היא שכשמשהו מפריע לנו, כדאי וחשוב לדבר על זה על מנת שלא נצבור תחושות רעות ורגשות שליליים שממילא יתפרצו בוויכוח הבא. אי אפשר בלי לוותר מידי פעם, אך גם אי אפשר לוותר כל הזמן.

מכאן שאם המריבות שלנו חורגות מפרופורציה, זה אומר שכנראה צברנו הרבה מידי. מריבות כאלו מתחילות בנושא המריבה ועוברות במהרה לאזכורים של פרשיות שונות שהתרחשו במהלך הקשר שלנו, ושאינן רלוונטיות לריב העכשווי.

מחקרים מוכיחים ש-70% מהזוגות רבים סביב אותו נושא במשך 4 שנים. אחרי 4 שנים הנושא מתחלף, אבל את כלי התקשורת ודרכי ניהול הדיאלוג לא מתחלפות, רק הנושא ישתנה אבל לא אופי המריבה. יכול להיות שאתם כל הזמן חוזרים על אותו תהליך, וויתור צבירה תסכול, וויתור צבירה תסכול. לכן פירש הרמב"ם את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך"- לא לשמור בלב, לא לצבור, לא לאגור שנאה ועוינות.

אחד הכלים שחשוב להשתמש בהם על מנת לנהל תקשורת נכונה ודיאלוג פורה זה למצוא זמן מתאים לדו שיח. כאשר מפריע לי משהו אצל הצד השני ואני אמון על כך שאם אוותר יותר מידי, אצבור כעסים מיותרים שיתפרצו בעתיד, לא אשמור את הדברים בלב אלא אדבר עליהם. בנוסף לחשיבות השיחה, חשוב שנמצא זמן מתאים לשנינו לנהל בו את הדיאלוג. אני למשל, אגש אל הצד השני ואומר: "נושא הסדר בבית מציק לי לאחרונה. האם זה בסדר מבחינתך שנדבר כעת?" ואם הצד השני יאמר: "כן", אזי ניגש למלאכה. אני אומר את שלי ואיך שאני רואה את הדברים מבלי לשפוט או להתקיף אותה, ואילו הצד השני יציג לי את זווית הראייה שלו. ביחד ננסה למצוא את ההתנהלות הנכונה ביותר לשנינו אבל הערה חשובה: כדאי לדבר על הצרכים האישיים שלי ולא על מה שהיא צריכה לעשות. במקום להגיד: "את צריכה יותר לשמור על הסדר בבית" – להגיד: "יש לי בעיה, אני מרגיש שאני זקוק לקצת יותר סדר בבית". גישה כזו מאפשרת גם לשני להסביר את הצרכים שלו בדרך נעימה ולהגיע להידברות יעילה.

יכולה להיות סיטואציה אחרת, סיטואציה בה אני פונה לצד השני ושואל אותו: "האם אפשר לדבר כעת?" והוא יאמר לי: "לא!". אני יכול לפרש את זה בצורה פסימית, ולהאמין שלא אכפת לו מה מפריע לי, או להבין שכרגע, בזמן נתון זה, הוא אינו פנוי  לשיחה ויחד נחפש זמן אחר. חשוב לא למהר להגיע למסקנות שהצד השני לא מעוניין לדבר אלא סביר יותר שהוא לא רוצה לדבר כעת, הוא לא רוצה לדבר במצב רוחו הנוכחי אבל עוד שעה, שעתיים או יומיים נוכל לדבר על הדברים בצורה נעימה יותר.

נכון שזה דורש מידה מסוימת של משמעת עצמית אבל המחיר של משמעת עצמית הוא תמיד זול יותר מהמחיר שאנחנו משלמים על ניהול חיים ללא משמעת עצמית.
לסיכום: חשוב שנשים לב להבדל בין ויתור לצבירה – ונהיה כנים עם עצמנו. ננסה להבין האם ויתרנו או צברנו. אחרי שהחלטנו לדבר על נושא מסוים, נמצא זמן שמתאים לשני בני הזוג על מנת שהדיאלוג יפיק את מירב התוצאות החיוביות.