האברך התלבט: האם לזכות את הרבים על חשבון זמן הלימוד שלו?

"וירד משה מן ההר אל העם" (שמות י"ט י"ד)
 
שמעתי על אברך המתגורר בשכונתנו שניחון בכשרון מסויים ובאמצעות כשרון זה יש ביכולתו לזכות את הרבים ולחזקם בתורה וביראת שמים. לאחרונה הוצעה לאברך זה הצעה שבכוחה למצות את כישוריו ביתר שאת ולגרום לזיכוי הרבים בצורה מופלגת.
האברך ההוא נקלע לדילמה גדולה. מחד - מה לנו גדול מזיכוי הרבים, והמדובר כאמור בקהל גדול מאד של יותר משלשת אלפים משפחות שתתחזקנה בזכותו; ומאידך - אם יקבל את ההצעה יהיה עליו לְנַכּות מזמני הלימוד שלו, וגם בזמנים שבהם יישב וילמד יירד הלימוד באיכותו, שכן העיסוק בפרוייקט ההוא יגזול ממנו זמן רב, והמוח שהיה עד היום פנוי רק ללימוד, יתפנה בהדרגה גם למיצוי הכשרון שחננו ה'.
מה עושה בן תורה כשהוא נתון בלבטים? ניגש לגדולי התורה שיכריעו לו בספיקותיו. מיודענו ניגש לאחד מגדולי המשגיחים בבני ברק שסיפר לו שמקרה דומה הובא להכרעתו של החפץ חיים, ועל פסיקתו הברורה של בעל ה'משנה ברורה'.
וכך אמר החפץ חיים:
הבה נעשה השוואה בין בית חרושת גדול המייצר נעליים בכמויות ענק ובין יצרן פרטי המעבד נעליים לפי הזמנה. מחירן של איזה נעליים יהיה יקר יותר? בוודאי של היצרן הפרטי המשקיע זמן רב בלקיחת מידותיו של רגל הלקוח, וכו', מה-שאין-כן בבית חרושת המייצר כמויות גדולות.
ועכשיו הבה נתבונן, המשיך החפץ חיים, איזה נעליים נחשבות למשובחות יותר? הווה אומר, של היצרן הפרטי המקדיש יותר זמן לעיבוד צורת הנעליים וגימורן הסופי.
ומי מרויח יותר כסף? מי הוא הנחשב לעשיר יותר גדול? הרי וודאי שבעל בית החרושת צובר רכוש רב יותר, בשל העובדה הפשוטה שהוא מייצר כמויות גדולות ופונה לקהל יותר מגוון.
"הוא הדין בשאלה ששאלתָּ", השיב החפץ חיים לאותו יהודי שהציג בפניו את השאלה הנ"ל. בודאי שאין תחליף למעלתו של הת"ח היושב והוגה בתורה כל היום. מי ישווה לו ולסגולותיו הרוחניות. אבל בדורנו, כך הדגיש, בדור שבו האש משתוללת בחוצות ומאיימת להשחית כל חלקה טובה בכרם בית ישראל, יש חשיבות גדולה למי ש'עובד על כמויות', למי שניחון בכשרון מיוחד ויש באפשרותו להציל נפשות רבות ולחזק אותן לעבודת השם.
המשגיח סִייג את דבריו ואמר שבמקרה שאפשר לראות על האברך שכישוריו בלימוד יועידו אותו להיות מגדולי הדור, אז מן הסתם אסור לו לעסוק בשום דבר לבד מהלימוד. אלא שבאותו מעמד הוסיף ואמר: ננסה נא לתאר שכל הדרשנים ובעלי-השיחות המוכשרים היוצאים בשנים האחרונות אל הציבור ומחזקים אותו ע"י כשרון הדיבור שחנן אותם ה', היו נשארים בבית!
גם הם יכולים לבוא ולטעון שהעיסוק באמירת דרשות מפריע להם בלימודם הפרטי ובקביעות ה"סדרים". ומאידך גיסא, אין ערוך לַתועלת היוצאת מכך לְקהל גדול המקבל חיזוק רב באמונה וביראת שמים והופך להיות 'כלי' של ממש לעבודת השם.
דורנו זה זקוק לבעלי כשרון שבכוחם לפעול גדולות ונצורות באופנים שונים ולהביא לשינוי דרכי הכלל ולהטבת פעולותיו. בתקופה המתאפיינת בהרס כל המוסכמות והגדרים, בודאי מצוה גדולה היא להקדיש זמן-מה לזיכוי הרבים, בכל דרך שהיא. אין צריך לומר שלא מדובר במקרה שהאברך ייצא לגמרי מלימודו או שייגרם לו רפיון. הכוונה היא רק למצב שבו ייאלץ לנכות זמן מסויים מזמני הלימוד שלו.