מכתב לחברה שלי, זו שנשארה מאחור

לחברה שלי, זו שעדיין לא.

גדלנו ביחד, באותה שכונה ובאותו רחוב. תמיד חשבו שאנחנו אחיות, ובלי שהבנו בכלל איך השנים חלפו, כבר סיימנו את בית הספר התיכון. התגלגלנו מאז כל אחת בדרכה. אני, שגיליתי את עולם התשובה - ואת שלא...

מאז, עברו כבר עשר שנים, ואנחנו עדיין מדברות מדי פעם. בכל פעם שאת מספרת לי על החיים שלך, על לימודים קשים שאת לומדת כבר שנה רביעית, על חבר שאת חיה איתו כבר שש שנים או משהו כזה... ואת רחוקה, כל כך רחוקה... והלב שלי כואב...

את יודעת? בכל פעם שאני מתבוננת בזה מחדש, אני מודה לשם על שהציל אותי מחיים בעולם הרדוד הזה, עטוף בצלופנים ורודים כל כך. ואז אני נזכרת בך, ובעוד כל כך הרבה אנשים שאני כל כך אוהבת, ורוצה לצעוק לך שתתעוררי...

קשה להאמין, אבל את כבר כמעט בת 30... 'מה עם להתחתן'? אני שואלת אותך לפעמים בעדינות, אבל את בשלך. מספרת כמה את רוצה קודם לגמור את הלימודים, לטוס לחו"ל, לראות עולם... ואולי אחר כך איכשהו, מתישהו.

האם חשבת פעם על התפקיד האמיתי והמשמעותי שנכון לך פה בעולם ושאת מפספסת בינתיים? האם חשבת על הילדים שלך, על האושר הצרוף הזה ששום דבר בעולם לא דומה לו? האם לא אכפת שתדחי את כל העולם הזה בשביל תענוגים חולפים, עד שתהיי בת 40?

תמיד כשאני אני מספרת לך על חמשת הקטנטנים שלי - את מרימה גבה... לא מבינה איך אני עושה את זה בכלל, איך אני חיה את החיים המצומצמים והמשעממים שלי, ולא מבינה כמה את טועה.

ואפילו, שבעיני תמיד תהיי הבחורה הכי הכי, ואת יודעת את זה, לפעמים כשאני חושבת עלייך ועל הציפיות שלך מהחיים, גוש עולה ומטפס לו במעלה הגרון שלי והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. את בחורה כל כך חכמה, ואני לא מצליחה להבין איך זה שדווקא בנקודות הכי מהותיות את נותרת תמימה ונאיבית.

האם את באמת חושבת שהחבר שלך יתחתן איתך אחרי שש שנים פלוס של חיים ביחד, משוללי כל מחויבות, אחרי הלימודים, הטיול בחו"ל וכל השאר? האם את חושבת שהוא ירצה אז מישהי בת 30 פלוס פלוס, כשהוא יכול למצוא בחורה צעירה ורעננה?

בטח את חושבת שגם אז הוא יאהב אותך כמו שאת, בכל מצב, גם עם הפיג'מה הפשוטה וכפכפי הגומי המגושמים שאת נועלת בכל בוקר בדרך לאמבטיה, וגם עם השיער העייף שאת מתעוררת איתו. ושוב הלב שלי נחמץ.

הלוואי והיית מבינה מה זו זוגיות לפי התורה. הלוואי שיכולת להרגיש ליום אחד בלבד את המתנה האדירה הזו. את חיה עם מישהו כבר שש שנים, אבל האמת היא, ואל תכעסי על הכנות המכאיבה שלי – שאת לא יודעת מה זו אהבה בכלל... את לא יודעת מה זה הערכה אמתית של בן זוג, מה זה דאגה ואחווה ומה זה תא משפחתי חם ותומך...

אבל אני תמיד בתפילות עלייך. מתפללת מעומק הלב שעוד תביני. שעוד תזכי לראות מה זה כשאת באמת האחת והיחידה בעולם בשביל מישהו, מה זה כשהוא לא מסתכל על אף אחת חוץ ממך... לא מאמינה לי? אני אגלה לך בסוד: לא אחת, ירדתי במדרגות הבניין שלנו ובעלי בדיוק עלה למעלה, חלף מהר על פניי במהירות, מבלי להסתכל, ובכלל לא שם לב שזו אני! האם את קולטת את העוצמה הזאת בכלל?!

נכון, חמישה ילדים זו עבודה לא קלה לכל הדעות, אבל לסיפוק שבנתינה הזאת אין גבול. פתאום את כבר לא בתוך האנוכיות שלך, כבר לא עושה רק בשביל עצמך, אלא פועלת למען מטרה מקודשת ונעלה יותר, וזה בלתי נתפס: אני זוכה לגדל דור חדש של עובדי השם באמת. דור שיודע מלידה מי ברא אותנו, מה המטרה שלנו כאן ואיך לעשות שהחיים שלנו יהיו טובים! אני זוכה להביא לעולם נשמות יקרות, ולגדל אותם אל תוך הערכים הכי נשגבים שיכולים להיות.

לבוא לשבּת את בכלל לא רוצה... זה כנראה נראה לך מפחיד מדי. ונכון, מודה שמבחוץ זה באמת נראה מוזר ומנוכר, אבל הלוואי והיית רואה את זה מבפנים!

בינתיים, השנים חולפות מהר כל כך, ואת נותרת אי שם מאחור... ממש אותה ילדת תיכון אבודה שמחפשת איך ליהנות קצת מהחיים, אבל לא מחפשת לגדול באמת...

אני כותבת את זה ממר לבי, מאהבה ואינסוף כאב עלייך, אבל אף פעם לא אומרת לך את זה, פשוט כי אני יודעת שלא תביני אותי... כי בשבילך אני 'עב"מ' מוזר...

בלב, אני מתפללת שיום אחד גם את תזכי להתקרב לאור האלוקי הזה. שגם את תזכי בבעל מושלם, כמו שראוי לך באמת. ורק אני יודעת עד כמה.

נכון, אני לא אומרת שהכל תמיד ורוד ונחמד, יש התמודדויות, ויש לפעמים חוסר הבנה וחיכוכים, כי אנחנו בכל זאת בני אדם - אבל התורה מלמדת אותנו איך לוותר, איך לשמוע את השני, איך להתגבר ואיך לסלוח. ואז יוצא שמכל נפילה כזו - הזוגיות לא רק שאינה מתרסקת, אלא עולה עוד שתי דרגות למעלה!

פעם שאלת אותי מה גרם לי להתקרב ליהדות, ואני רק חייכתי והסברתי לך שחיפשתי אמת. ובתוך האמת הזו, מה שלא אמרתי כי ידעתי שלא יישמע, הוא שכל החיים התבוננתי סביבי ונחרדתי. נחרדתי ממה שהיה לעולם להציע לי. לא רציתי להיות כמו רוב הנשים שמתחתנות (כאילו) באושר, ואז מתגרשות בלב נשבר, וחוזר חלילה... רציתי בעל שיסתכל רק עליי, שיהיה נאמן לי באש ובמים... וברוך השם - זה גם מה שקיבלתי...

חברה יקרה שלי,

עוד מעט יעברו עוד עשר שנים, מהר מכפי שנבחין. אני כבר בעזרת השם אחתן את הגדולה שלי - ואת? לא יודעת מה יהיה איתך...

בינתיים, הלב שלי מתפלל עלייך תמיד, מתגעגע ומאחל לך את הכי טוב שיש, שתזכי סופסוף גם את לאור הגדול הזה, אור האמת, את וכל אלו שעדיין לא זכו להכיר אותו.

בהמון אהבה והמון כאב,

חברתך האוהבת...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.