"נוסח תפילה שונה לאשכנזים ולספרדים? בתחילת דרך התשובה, לא הצלחנו להבין את זה"

נולדתי, גדלתי והתחנכתי בתל אביב. העיר של ילדותי הייתה הצופים והנוער העובד, צוהרי שישי בנחלת בנימין, הצדיק שמכר ממתקים ליד בית הספר, אופניים וגלגיליות, עדלאידע בפורים וגשר הירקון בכיפור. לטוב ולרע, עיר של חופש ושוויון.

הרבה תיקונים עליי לעשות בגלל אותו חופש שבו דגלנו, אבל גם הרבה זכויות יש לו. קיבלתי חופש מחשבתי וחופש מדעות קדומות, שלא תאמו לאידאולוגיית ה״לכולם מגיע לגדול, לפרוח ולממש את הפוטנציאל הגלום בנו״, שעליה התחנכתי.

בבית הספר שבו למדתי הייתה אינטגרציה. ילדים מצהלה ומיפו ב׳, כולם יחד. לומדים, מטיילים, רוקדים ושרים. לימדו אותנו שאנחנו משפחה אחת, משפחת האמנויות. הילדה המקובלת בכיתתי גרה ביד אליהו, ורבים חיזרו אחריה. למי היה אכפת מאיזו הסעה היא מגיעה בבוקר, ולאיזו עדה היא שייכת?! כולנו שווים, חברים, וצריכים ללמוד לעבור את החיים בדרך ארץ.

לפי צבע עורי, שדומה מדי לצבע קיר, אפשר לנחש שאני אשכנזייה. אבל מעולם לא הרגשתי שזה נותן לי יתרון על מישהו אחר. יתרה מכך, משפחתי המורחבת היא מגוונת. דודי, יגאל, שנשוי לאחותה של אמי, הוא ממוצא תימני, משכונת נחלת יהודה בראשון לציון. ודודתי, יוכי, שנשואה לאחיה של אמי, ממוצא ספרדי, דורות רבים בירושלים. בני דודיי, כאחים לי, שונים ממני, אבל תמיד חיפשנו במה אנחנו דומים ומעולם לא התעמקנו בשונה. מכיוון שגדלתי במשפחה מאוד מלוכדת, זכיתי בשלוש סבתות. חוץ מהאוכל השונה, כולן אהבו אותי אותו הדבר, כמו שרק סבתות יודעות. סבתא קישקיש - ציפורה מרידור, הסבתא המשותפת, אצלה אכלנו גפילטע עם חריין ועוף בגריל. סבתא חינצ׳וני, אמא של יוכי, אצלה אכלנו חמין עם אורז מבושם ורגלי תרנגולת. וסבתא ציונה - אמו של יגאל, אצלה אכלנו ג'חנון עטוף במפית סופחת שמן. השבתות היו משותפות. ערבי הפסח היו משותפים, על אף הניגונים והמנהגים השונים, וכך גם השמחות והמשברים. הכול יחד. נושא העדתיות לא עלה על שפתינו, ולא היה חלק מחיינו.

מסורת חדשה

פצצת השסע העדתי נכנסה לחיי, או יותר נכון לומר נפלה עליי ועל בעלי, כחלק מתהליך התשובה. אחרי שהיינו באורות של הכול אחד, עם אחד בלב אחד תחת א‑ל אחד, טפחה המציאות על פנינו. הבנו שהאחד מחולק. כן, גם לאשכנזים וספרדים. זה לא ירד לנו חלק בגרון. זה נראה לנו כמשהו מיותר, ארכאי. למה אי אפשר לעשות נוסח שמאחד את כולם? כך סברנו.

בנוסף לכך, הוסבר לנו שכבעלי תשובה, בגלל ניתוק שרשרת המסורת היהודית, אנחנו יכולים לבחור עדה שלפי מסורתה נלך. בחרנו בבית כנסת ספרדי. גם היום, את ברכות השחר שנינו מדקלמים לפי הסידור של עדות המזרח. אחרי לימוד על שורשיי החסידיים, וה״מיר וועלן בענטשן״, בהגהה יידישאית, של סבא פסח ז"ל, הבנו שראוי שנמשיך את השרשרת המשפחתית, שנקטעה יחד עם שישה מיליון ותנועת השכלה אחת, וננהג כאבות אבותינו. זה, דרך אגב, לא עוצר מבעלי להתפלל בבית הכנסת התימני של השכונה.

היום אני מסתכלת על דברים אחרת. באותה נשימה שאני אומרת שגרוני נחנק ושערותיי סומרות כששמו יתברך מקושר לאפליה בין ילדיו (דבר עלוב שנעשה על ידי טועים בדרך), אני מכירה, מוקירה ומבינה את חשיבות השוני, ואת הרצון לשמר את מנהגי בית אבא. כשאב רואה את אביו, סבו ואבותיו נוהגים בצורה מסוימת, קל לו להעביר הלאה את לפיד הקודש, ולהעמיד דורי דורות נוספים של יהודים. להמשכיות הזאת, להליכת ילדינו וצאצאי צאצאינו בדרך תורת השם, אנחנו שואפים ומתפללים. נוסף על כך, היום מצמרר אותי לחשוב כמה היינו מפסידים אילו היינו מאחדים מנהגים ומוותרים על מסורות ייחודיות. מה היינו מפסידים אילו היינו אומרים שאין שבעים פנים לתורה, ושבעים דרכים ומסורות לעבוד את השם?!

אני לצערי לא יכולה להגיד שאני זוכה להמשיך מסורת. נכון לומר שאני גאה לא להמשיך מסורת. אני ובעלי בנאים של דרך חדשה, מנסים לייצר ולהנחיל מסורת של ערב שבת שלא כוללת צפייה בחדשות כמו במשפחתי, או בורקס עם טחינה מול מסך הכדורגל כמו בבית הוריו של בעלי. לנו אין מסורת להעביר. אז בזמן שיש התנצחות בין אשכנזים למזרחיים; בזמן שגידי אורשר בז, מתוך בורות, ובמסווה של פלורליזם נאור, למסורות ישראל, בלבי אני יודעת, שלי ולבעלי לא היה למשנה כלל להיות ספרדים, אשכנזים, מרוקאים, פולנים או תימנים. אילו רק היינו מקבלים מבית הורינו מסורת יהודית כלשהי, כדי שנוכל, גם אנו, להמשיך ולהיות חלק משרשרת היהדות הנצחית, בזכות אלו המנהגים השונים, תחת אבא אחד, שאוהב את כל ילדיו.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".