באה אליכם

"לכל ילדה או נערה יש פחדים ולבטים", כך פותחת בפנינו ליבי קורן, בת 16.5, "כולנו רוצות להסתיר אותם, להיות מקובלות בחברה. גם אם משהו כואב ומפריע בפנים, צריך להראות שהכול בסדר, אנחנו בשליטה." היא אומרת בטון בוטח. "פעם, חשבתי שאפשר לרקוד רק שנמצאים בשמחה וכשהכול טוב. אבל היום אני יודעת שאפשר להביע בתנועה גם מצבים שבהם אני נכנסת לתוך עצמי ולפעמים נשברת, נופלת. הריקוד לימד אותי שאני לא יכולה להישאר על הרצפה כי התנועה בריקוד דורשת רצף, המשכיות, אז אני אוספת את עצמי, מתרוממת, ומדמיינת שיש לי כנפיים, אני יכולה לעשות הכול. הריקוד הוא לא משהו שיש לו סוף. הריקוד בשבילי הוא בית, אם משהו מפריע בחוץ או פתאום הלכתי לאיבוד עם לחץ של לימודים ומבחנים, אני נכנסת הביתה ורוקדת את המצב הזה. אני מתאימה את המוזיקה והתנועות להרגשה שלי ומוציאה אותם החוצה. בסוף אני תמיד שמה שיר עם קצב בפול-ווליום, זה כיף לפתח כישרון שנותן לי כלים לכל מיני מצבים בחיים". היא מסכמת בחיוך. 

כל אחת יכולה!
"אצלנו קיים תמהיל אנושי המורכב ממגזרים שונים, דעות שונות, גילאים שונים ורמות שונות." כך משתפת אותנו הודיה כהן, מורה למחול מודרני בבית הספר. "עם כל השונות, נראה בלתי אפשרי לדור בכפיפה אחת, בגוף אחד ובהבנה אחת, לכאורה. אבל אנחנו מאמינות שלכל אחת מגיעה ההזדמנות "לספר את הסיפור שלה", "להשמיע קול", לפרוץ גבולות שנמתחו בראש וחוסמים את הלב להיפתח, להביע, לחולל מהפנים - החוצה. האמונה הזאת, מחזקת אותנו ליצור פסיפס נשי המוביל כל אחת מאיתנו למקום עמוק יותר-פנימה." היא לוקחת נשימה ומיד ממשיכה "מתוך המקום הפנימי הזה, אולי גם מחוץ לשיעור בסטודיו, חווית היומיום תראה קצת אחרת. תנועת החיים תהיה יציבה, בטוחה. המבט על עצמנו יהיה רך, מקבל, כזה שיש בו חמלה, אמפתיה והרבה אהבה. זה לא קל, אבל זה אפשרי, האתגר האמיתי שלי כשאני עולה על הבמה כרקדנית בעצמי וגם מנחילה את הדרך הזאת לרקדניות שלי והיא: לא לפחד מהפחד. איך אפשר להצליח - ואני מדברת על כל תחום בחיים- אם הפחד מניע אותנו? ומה זה אגו? אוסף פחדים שרצים לנו בראש ואומרים "את לא יכולה", "עזבי, אותך, את לא יודעת מה זה פלייה-רלווה, איך תדעי לשמור את המבט ממוקד כשתעשי סיבוב של 360 מעלות?" "בחיים לא תצליחי", אבל ברגע שאני והרקדניות שלי מחליטות בכל שיעור מחדש, ובמיוחד לפני מופע גדול שאנו עובדות לקראתו, כי אין מקום לפחדים להיכנס. אין חשש שמא לא אצליח, אולי לא אהיה טובה או איך אחרות יראות אותי. לאגו אין ברירה והוא נשאר בחדר המדרגות. כשאנחנו יוצאות משיעור בסטודיו מלאות בשמחה ובהרגשה טובה, אנחנו אפילו לא מזכות אותו במבט. אבל לאגו אין בושה, הוא רץ אחרינו מבויש גם לשיעור הבא... הוא לא מצליח להבין את השפה החדשה שאנחנו מדברות בה," "הריקוד הוא השפה הסודית של הנפש" (מרתה גרהם)

השיעורים כאן מבוססים על אהבת המחול והתנועה בדגש על ההבעה האישית והאימפרוביציה, ולא על הרצון ל "שואו" והחצנה כפי שמקובל לחשוב," עכשיו זאת אפרת חיות, מורה לבלט קלאסי שמפתיעה אותנו עם מה שהיא הולכת לגלות לנו בהמשך... "כל זאת, מבלי להתפשר על הרמה המקצועית ויצירת אווירה לימודית מפרגנת והדדית בין הרקדניות." 
"בקבוצת ה "בייבי בלט" (המיועדת לבנות בגילאי 3 ומעלה) יש לנו רקדנית מתוקה שזאת השנה הראשונה שלה אצלנו," ממשיכה אפרת "אמא שלה הייתה מאוד סקפטית לגבי היכולת של בתה לעלות לבמה במופע סוף השנה, "היא בטח תירדם ותהיה עייפה, או שהיא פשוט תבכה על הבמה, חבל שהיא תהרוס לכן את המופע, היא לא יודעת מה זה בכלל" כך היא קבעה נחרצות. "מה אני אומר לה? שבכל הקשור לעולם הריקוד של בתה, כמה שהיא קטנה, כך היא התפתחה והתקדמה יפה כל השנה והיא מחכה בציפייה למופע. אז שתקתי, ובסוף אמרתי לה "את סומכת עלי ועל הבת שלך? אל תדאגי, פשוט תבואי למופע ותיהני, זה כל מה שאת צריכה לעשות" האמא אמרה "טוב, נראה" והלכה. "עכשיו, אני יודעת שזה לא המופע שלנו, של הצוות, אנחנו להקה של שלוש רקדניות בוגרות וינגייט המופיעה על במות באירועים לנשים בכל הארץ. אני ממש לא מפחדת שהרקדנית הקטנה תהרוס את המופע שלנו, כי הוא המופע שלה, הבמה בתיאטרון בית מזי"א חיכתה רק לה ולעוד עשרות הרקדניות שלנו. ברור שגם אני ושני המורות הנוספות הודיה ושרה רקדנו במופע "באה אליכם", (מחול משולש, כבר אמרתי?) אבל כל התוכנייה והערב המיוחד הוקדשו לרקדניות המצוינות שלנו שעבדו מאוד יפה בסטודיו כל השנה ועכשיו זאת הייתה ההזדמנות שלהן להזמין את האמהות והחברות הטובות, להתלבש בחגיגיות ולעלות לבמה, לצאת אל האור ולחולל בשמחה ובקדושה. ומה אתן חושבות שהיה במופע? כל קבוצת ה "בייבי בלט" עלו לבמה, חייכו לאמהות, עשו להן שלום ואפילו זכרו את התנועות לפי הקצב. אף אחת לא בכתה. בעצם, אולי כן, היו כמה אמהות בקהל שזלגו להן דמעות של אושר".

מישהו שלח לי מתנות קטנות 
"את רוצה לספר לנו איך היה?" פניתי לילדה עם חיוך ענקי, "בטח" היא עונה במתיקות ולא מפסיקה לחייך, "היה לי מרגש-מרגש של כיתה א׳ ורעדה לי הבטן כי התרגשתי והיה ממש כיף והיו מלא ילדות וצלמים״, "זאת זווית הראייה של נינה סודרי, רקדנית בת 6," מספרת לנו שרה כהן, מורה לריקוד ג'אז, "נינה עברה תהליך מאוד משמעותי. מעבר לזה שיש לה זיכרון מצוין לסדר הכרונולוגי של התנועות, היא קיבלה ריקוד סולו במופע, היא פשוט כבשה את הקהל". 

ושרה ממשיכה "כל רקדנית שמגיעה אלינו היא בגדר מתנה, ובשבילי, כמורה ורקדנית בעצמי, זה אומר שני דברים, הראשון, עצם המתנה שקבלתי. חובה עלי לשמור על המתנה, על הפיקדון היקר שהאמהות מפקידות בידיים שלי במהלך כל השנה, בדיוק כמו שיש לנהוג עם כל מתנה שמישהו מעניק לי. והדבר השני, נסמך על הראשון והוא מראה לי את הדרך: המתנה, לא ניתנה לי רק כדי לשמור עליה מכל משמר, אלא יש לפתוח בזהירות ורגישות את העטיפה. כל רקדנית שמגיעה אלינו, עטופה באינספור שכבות של הגנה עצמית וחששות טבעיים, יחד איתם, חלקן מגיעות גם עם רצון להפגין את היכולות (בקרב הרקדניות בוגרות יותר), השליחות שלי בעשייה בבית הספר לריקוד הינה לאפשר לכל אחת להסיר בעצמה את העטיפה שעליה, לקדם אותה, לשפר את הביטחון העצמי, לבנות בסיס טכניקת ריקוד שלא ייפגע בה בעתיד חלילה, ועל הטכניקה הנלמדת לתת מקום ביטוי לכישרונות החבויים",  "ועוד משהו," היא מוסיפה, "הרקדניות הבוגרות שלנו לוקחות חלק פעיל בכוריאוגרפיה והן שותפות מלאות לעשייה. ההתקדמות שלהן והשמחה בעיניים - זה הכול בשבילנו. וכשהכול נעשה בצניעות, רק עם בנות בלבד, אני מרגישה שזה עושה נחת לאבא בשמים".

לבירורים ופרטים חייגו 052-4741472