"אבא, אני מרגישה שהבדידות אוכלת אותי"

אבא,

לפעמים אני מרגישה שהבדידות אוכלת אותי, שאני כמו איזה רובוט המהלך בחייו.

למרות היותי דווקא בת אנוש ולא רובוט - הרגש נהיה שטוח והמחשבות נהיות ריקניות...ריקנות זועקת.

אני יושבת עכשיו, כל כך לבד, ושואלת את עצמי בפעם המי-יודע-כמה: האם זה באמת התפקיד שנועד לי כאן?סתם לקום כל בוקר מחדש כדי לצבור כסף שישכב בשקט בבנק? עוד ערב למרוח, ואז בלילה לשבת על המיטה ולחפש נואשות מישהו חי לדבר איתו, סתם ככה, אפילו רק כדי לספר מה עשיתי היום... יותר נכון מישהי. מישהי שיתעניין באמת, ואולי אפילו מישהי שאני אוהבת, סתם בשביל אחוז יותר קטן של כיף, לפרגן לעצמי פינוק...

ואז לעבור שוב על כל השמות בטלפון ולא למצוא אף אחת כזו, כי דווקא אלו שכן היו פעם ככה - עכשיו הן אולי באמצע להרדים את התינוק הצרחן, או באמצע ארוחת ערב/לילה עם אהוב נפשם... אז להתפשר על פחות, סתם עם אחת... אבל אין קול ואין עונה, כי כנראה היא עדיין עובדת, או עייפה, או סתם נמאס גם לה משיחות סתמיות עם חברות..

ואז לשבת ולדמיין בעיניים אדומות שאי פעם אולי יקרה הנס הזה גם לי... ואיזה מישהו מדהים יישב כאן לידי ויעבור איתי ביחד את מה שכואב לי.

ואז עוד פעם לרוץ להתפלל ערבית בתחינות ובכאב לב, עד שיום אחד לא נעים להודות אבל מרגישה קצת נודניקית, או סתם פסיכית לבקש, לבקש, ולבקש משפט אחד,

כי כמה אפשר כבר לגוון במילים?

ותכל'ס גם כמה אפשר לבקש בקשה כזו, שנהיית כמו רטורית...

ואז גם בדיוק נזכרת בתלונות של כל החברות הנשואות, ומתחילה להתלבט,

האם זה באמת שווה...? אז בעצם מה זה משנה עם איזה סוג של קושי מתמודדים? אולי עדיף להיות רווקה עם צרות של אחת, מאשר נשואה עם צרות של שניים? ואז אני מנסה להדחיק את המחשבה שבַקושי של הנישואים יש לפחות המון המון מעלות, (כמו שתמיד נאמתי לנשואות המתלוננות....), כי חבל, מילא אני עדיין לא שם, אז למה לצפות סתם? לא נורא

ואז, גם כשאני רואה את כל הצרות סביבי - אין לי אפילו כוח להכיל אותם, כי כשהבסיס ריק שום דבר לא יכול לעמוד עליו, ואז אני נהיית אפאטית, משוללת כל רגש.

מה אבא, האם זה התפקיד שלי כאן, ככה?

ככה להמשיך כל יום?

שנה, ועוד שנה, שכל יום זה יום?

למה, למה, אבל באמת למה?????

איזה נחת יש לך מהחיים הריקנים שלי, כמו שהם נראים?

וגם למה יש אנשים שהרבה יותר קשה להם ממני, והם מצליחים להתמודד יותר יפה ממני, במקום שבו כבר נגמרו לי הכוחות?

למה על הכל, ובעיקר, אולי מה שהכי מכאיב לי – זה למה אני כל הזמן שואלת למה...?

למה אני לא יכולה פשוט לקבל באהבה את הרצון שלך?

למה אני לא מצליחה לזכור גם בתוך התופת הזאת, שאתה אוהב אותי, משגיח עליי בכל רגע, ושאני חשובה לך, ואתה אוהב אותי יותר משאני בכלל מדמיינת??

למה אני לא מצליחה לדמיין את זה אפילו קצת?

אין לי תשובות לכל הרבה כאב,

אבל בסוף היום, גם כשנגמרים לי הכוחות, אני משתדלת לחתור בכל הכח נגד זרם המחשבות והדמעות שמציפות, ולזכור שאני הקטנה רואה את העולם סך הכל דרך חור המנעול, ושיש לי אבא'לה שאוהב אותי, ורואה את הכל. כל מה שאני לא יכולה לראות...

אבא שמסדר לי הכל בצורה הכי טובה שיכול להיות בשבילי... גם כשאני לא מבינה.

ואז, ברגע אחד אני לוקחת נשימה עמוקה, מתחברת אליך, ונגמרות לי השאלות. כשאני מצליחה להסתכל על הדברים בעיניים של אמונה, גם הכאב שלי מקבל חיבוק גדול ונרגע. אני מבינה שאני קטנה מכדי לדעת למה, אבל מנסה להמשיך להאמין בכל כוחי, שיום אחד גם הישועה שלי בוא תבוא. שגם אני אזכה להתחתן יום אחד ולהקים בית נאמן בישראל.

אז אבא'לה שלי, בינתיים, לפחות תעזור לי שאני יצליח להאמין תמיד, שהכל בא ממך ובאהבה הכי גדולה שקיימת...

עייפה ואוהבת,

הבת שלך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.