"פיאט כחולה, תעמדי בצד!"

אתם יודעים מתי בית המקדש נחרב? כשהאש הפנימית בלב היהודי דעכה. רק כשכבתה האש בליבנו - כבתה האש על המזבח. וכך בדיוק יקרה עם הגאולה, האור שלה יתחיל לזרוח לנו בלב, ואז הוא יתגלה בחיצוניות. זה מה שאנחנו צריכים לצבור כעת, בימים האחרונים של החושך: אור של משיח מתגבר והולך בתוך הלב. חוויות של אהבה, טעימה מהמצב של "לאהוב את עצמו עם השם יתברך". אנחנו צריכים ללמוד את השפה של הגאולה. להתאמן עליה, לזכות לנגיעה, ועוד נגיעה, ועוד אחת.

בהתחלה לא שומעים את הדיבורים של הגאולה; שומעים את הגלות בבומבות, בתופים: גלות! גלות! רעש! חושך! בלאגן! כאב! פחד! לבד!..

שנים רבות חלפו עליי בכאב ממש גדול שאפילו לא ידעתי להגדיר. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא הבנתי מה לא בסדר, לא הבנתי מה הבעיה שלי. כל הזמן אמרתי לעצמי: "תראי, אסור להתלונן. יש אנשים עם בעיות ממש קשות. ולך הכל כל כך טוב, אז מה לא בסדר? מה לא בסדר??" לא ידעתי להגיד. הרגשתי שבאיזה מקום יש איזו מסיבה ואותי לא הזמינו. באיזה מקום קורה משהו אמתי ואני לא מרגישה שאני מספיק שם.

הימים שלי היו מלאים בהרבה מאוד עשייה, עם הרבה קוצר רוח ועבודה קשה, אבל כשהיה רגע שקט, בין מאמץ להיות בסדר למשנהו, הרגשתי שמשהו מאוד לא בסדר. הרגשתי כאב שלא ידעתי לתת לו מילים. ואז נזפתי בעצמי על הכאב שלי. לא העזתי לתת לו ביטוי, כל הזמן השתקתי את עצמי.

לא ידעתי שעצם זה שיהודי בגלות כבר כואב לו כאב אמיתי וקדוש. אני לא במקום שלי, קשה לי, נאבדתי ביער, אני צמאה ורעבה ופוחדת. נכון שיש לי בית וילדים ופרנסה, ובכל זאת, הלב שלי... אני מרגישה כל כך תלושה, כל כך מבוהלת, מעצם הגלות הנוראה שתלשה אותי מהידיים של אבא וזרקה אותי לתוך עולם משוגע, בהסתרה שבתוך הסתרה.

וכשכבר כמעט התפרקתי מרוב כאב מודחק ושאגות של חיות שטרפו לי את הלב, שמעתי לראשונה מילים פשוטות שחדרו לליבי והמיסו את כל מה שחסם אותי. בפעם הראשונה סיפרו לי על האפשרות הכל כך פשוטה מצד אחד, ועמוקה מצד שני, ומפרקת מצד שלישי: לדבר עם השם יתברך.

לדבר איתו באמת. לא רק לבקש - לשתף.

פיאט כחולה תעמדי בצד

"תקשיבי", אמרו לי, "השם יתברך לא נגדך. השם יתברך הוא לא מה שחשבת מאז שאת ילדה מאוד מאוד קטנה, שהוא כמו איזו מצלמה נסתרת כזאת שכל הזמן רואה אותך ברע ומצלמת ומנציחה... השם יתברך הוא לא פקח תנועה שעוד רגע יקפוץ עלייך מאיזו פינה חבויה ויצעק עלייך ברמקול שלו: 'פיאט כחולה תעמדי בצד' כדי לתת לך את הדו"ח של החיים שלך... לא, זה לא השם. השם הוא מי שרוצה לתת לך יד ולהגיד לך: 'מותק, למה את כל כך מבוהלת? למה את מתחבאת ממני כל החיים? אני בראתי אותך, אני מכיר אותך, ואני כל כך אוהב אותך ומתגעגע אלייך. מחכה שתאמיני בי ותבואי אלי סוף סוף. אני רוצה לעזור לך, להיות איתך תמיד, ללוות אותך. בואי ספרי לי מה עובר עלייך".

הרבה מדברים על הורות בלי תנאי. ילד צריך לקבל אהבה בלי תנאי. ככה גם אני צריכה לבוא להשם יתברך –  בלי תנאים. אני לא מתְנה את הפניה אליו בזה שהוא יושיע אותי בדיוק כמו שנראה לי שטוב לי. והוא לא מתְנה איתי שאבוא אליו רק אחרי שאהיה צדיקה מופלגת. אנחנו נפגשים עם הכאן והעכשיו, עם מה שיש ואיך שאני ועם הכאבים והרצונות שלי..  

זה דבר מאוד עמוק, לשתף. לא לבקש, לשתף. זה לא טכניקה. זה לא שיטה. זה סוד עמוק שמגלה צדיק גדול בתור התרופה הכי נדרשת לדורנו המבוהל והגולה. בואי תספרי לו על עצמך. על מי שאת. מה הרצונות שלך. ממה את מפחדת. איפה את חושבת על עצמך שאת לא בסדר. למה את כל כך כאובה מבפנים. איך את נבהלת מעצמך.

תספרי לו איך חלמת להיות אימא מדהימה ואיך את מגיעה להשכבות של סוף יום במצב נפשי כל כך קיצוני שאף מורה לא סיפרה על זה באף שיעור בסמינר. וגם כשאת לא במקום של זעם קיצוני, את במקום לא מספיק פתוח. תשאלי אותו – עוד יש כזה דבר שנקרא לב יותר פתוח מהמצב הסגור הרגיל שלי, ריבונו של עולם? עוד יש מילה כזאת שמתחילה באל"ף, נגמרת בה"א, ובאמצע יש לה 'הב' לי אהבה? יש כזה דבר בעולם? טעמתי מזה פעם, תזכיר לי? הילדים שלי זוכים לטעום מזה? אני כל כך רוצה לתת להם, ואני מרגישה כל כך חסומה".

לבוא לדבר עם השם כמו עם חבר טוב אמתי שרק מכיל, רק מקשיב, רק אוהב, לא שופט. לא כרגע. גם אם את לא מבקשת הרגע ישועה. את מדברת איתו על מה שאת מרגישה במציאות, לא על המציאות בעצמה. לגבי המציאות אין לנו שום מושג, אנחנו בקושי מבינים משהו.

כעומק החושך - עומק האור

זאת השפה של הגאולה, ככה לומדים אותה.

כשנזכה להתקרב אליו - כל פעם בקטנה, כל פעם בפנימי, כל פעם על איזה כאב פרטי וסודי שיש לי - נפגוש כזאת אהבה, כזאת קרבה, כזה ביטחון, כזה טוב אמתי. כעומק החושך עומק האור שמחכה לנו בפנים.

חז"ל אומרים שצריך משקלים. כמו שיש משקל לכאב, צריך משקל לנחמה. זה כמו גומות השקיה. למי שחפרו עמוק – יתמלא עמוק. התפילה על הגאולה היא: "שמחנו כימות עיניתנו" - ריבונו של עולם, כמו שהיו לנו חוויות מאוד מאוד קשות כעם, כציבור, כיהודי, ככה תיכנס לנו לעומק עומקים עם הנחמה...  ואתן תראו. כל מה שצריך בשביל שמשיח יבוא - זה שנחכה לו כך ולא אחרת. שנשנה רק את הגישה. שיהיה לנו ביטחון שהולך להיות לנו טוב. והביטחון הזה לא יבוא ממילים, הוא יבוא מחוויה.

כשנגיד להשם מה אני באמת מרגישה כל פעם על משהו, ונרגיש את השם מקשיב ושומע ואוהב ומחבק, תיפתח לנו בלב תחושה של עומק טוב. הולך להיות נפלא בגאולה. הולך להיות חיבוק כזה, שמחכים לו כבר אלפיים שנה והוא כולו ריפוי וחיבור. כולו אבא.

יהי רצון שכל אחת מאתנו תזכה, בלב שלה, להתחיל לבנות את הבית. להתעורר מהשינה ולקלוט שבאמת אנחנו קרובים ומעולם לא רחקנו. באמת אנחנו מושגחים, ולאורך כל האלפיים שנה ביער לא היינו רגע לבד. באמת אין רע בעולם, רק טוב שלם ומתוקן. ובאמת אנחנו לא עמוק עמוק בגלות, אלא קרוב קרוב – לגאולה.