התנגד לבניית סוכה – כי היא מסתירה לו את הכביש...

"כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שמות כ"ב כ"ו)

פחד-פחדים צריך להיכנס בליבו של כל יהודי, למשמע הסיפור הבא.

יש אנשים שכאשר מתעורר וויכוח בינם ובין שכנם, הם הולכים לרב ומורה הוראה, וכאשר יאמר להם כן יעשו. אין ספק שמי שעושה כך, הולך בדרך טובה, אבל לפעמים המו"ץ בעצמו מדגיש בדבריו שאמנם הדין עם האחד, אבל מי שינהג כך אינו איש של 'לכתחילה', והמעשה שהוא עומד לעשות לא יוכל להתעטר בתעודת 'גלאט כושר'.

הסיפור דלהלן בא ללמדנו עד כמה יש לחשוש מקפידא של שכן.

מעשה היה בשני אברכים צעירים, תלמידי חכמים, שבאו לדין תורה אצל הרב מרא דאתרא, כשהשכן האחד טען שבניית הסוכה של חבירו מפריעה לו מאוד, מאחר ועד היום היה באפשרותו לראות מהבית את בנו החוצה את הכביש בדרכו לחיידר, ולאחר בניית הסוכה לא יוכל לעשות זאת.

בטרם ניפרדו אמר שמעון לראובן: "וכי אינך חושש מההקפדה שלי?! הרי ליבי נחמץ כאן יום יום ושעה שעה כאשר אני רואה את מעשיך. האם הקפידא שלי אינה שוה בעיניך ולו כקליפת השום"?!

האברך לא השגיח בקפידתו של חבירו, "ואחרי כמה ימים, סיפר הרב, הוא חזר אליי, וליבי נשבר לרסיסים כאשר לחש באוזניי שהיום נודע לו שהוא חולה במחלה הנוראה רח"ל. מיד לאחר שעזב את ביתי, עליתי לביתו של גיסי הגר"ח, וסיפרתי לו כל המעשה.

"הגר"ח הגיב שקפידא של שכן היא אכן דבר חמור מאד ויש רבים המזלזלים בזה. אותו אברך שנתקף במחלה, מעונין עתה כמובן לרצות את חבירו ולבקש את סליחתו, והוא בוודאי יסלח, ואין ספק שמחילתו תעזור", סיים הרב.

יהא רעווא מקמי שמיא שהחיזוק שייגרם על ידי פרסום מעשה זה, ייזקף לזכותו של החולה שיירפא ברפו"ש בתוך כל שאר חולי ישראל. הרב הדגיש כמה פעמים שהמדובר באברך תלמיד חכם, מפארי גידוליה של בני ברק, והמסקנה האחת והיחידה מסיפור זה היא שקפידא של שכן ושל כל יהודי אינה מילתא זוטרתא, ויש להזהר עד מאד שלא לפגוע באף אחד, יהיה מי שיהיה.