החפץ חיים הבטיח לאישה: אם תקבלי עליך שני דברים, בנך לא ימות

"ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות ל"א ט"ז)

לא צומות דרש החפץ חיים, גם לא גלגולי שלג וסיגופים. "אם תקבלי על עצמך את שתי הקבלות שאפרט, יקום בנך ויבריא מחליו", הבטיח לאם שמיררה בבכי נסער על מחלתו של בנה-יחידה לאחר שגם טובי הרופאים בווינה התייאשו ממנו.

האשה קיבלה על עצמה לקיים כל שיאמר לה החפץ חיים ובאורח פלא החלים הבן-יקיר וקם ממיטת חליו. את הסיפור שמע הרב משה ברנשטיין, תושב רמת אלחנן, מהגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל, רבה של צפת.

"היה זה בימיו האחרונים של הגאון זצ"ל, מרא דאתרא דעיר הקודש צפת", מספר הרב משה ברנשטיין. נכנסתי אליו ובקשתיו שיספר לי מתולדותיו של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל. במקום זאת העדיף רבה של צפת להעשירני בסיפור מופלא אודות הסבא קדישא, רבן של כל ישראל, מרן בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל".

וכך סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל:

היה זה בימי בחרותי בישיבת מיר. את לילותי העברתי בביתה של אחת המשפחות בעיר, כמנהגם של בני הישיבות באותם ימים. ביום שישי אחד, שמעתי את בעלת הבית שואלת את בעלה האם הוא מתכונן לצאת לשוק בעיירה הסמוכה. כשהשיב בחיוב, פתחה האשה ואמרה בקול רועד: "השתדל לשוב הביתה בזמן, אל תאחר את כניסת השבת. סיים את כל עסקיך ואל תתמהמה, כי הלא יודע אתה כי בנפשנו הדבר".

והנה, בהגיע עת חצות של אותו ערב-שבת, כבר עמדה האשה דרוכה בפתח ביתה וצפתה מבעד לחלון האם בעלה ניראה באופק. "לא התאפקתי, סיפר רבי שמחה, ושאלתיה לפשר הפחד האופף אותה. "הרי השבת נכנסת בעוד כמה שעות ומה לך להכנס לחרדה כה גדולה? הרי אין ספק שבעלך, הידוע ביראת השמים הגדולה שלו, ישוב בזמן ולא יכנס לחשש של פיקוח נפש?"

ממררת בבכי

דבריי לא הרגיעו את האשה, ובמקום להשיב סיפרה לי, מכלי ראשון, את שעבר עליה לפני כמה שנים.

לבני הזוג לא היו ילדים זמן רב. בנסי-נסים נולד להם בגיל מבוגר בן יחיד. והנה לפתע חלה הבן-יקיר, והיה שרוי בסכנה עצומה. שיחרה האשה את פניהם של כל גדולי הרופאים ועד לווינה הגיעה שם ישבו כידוע גדולי הפרופסורים בעולם כולו אך גם הם לא מצאו מזור לחליו של הילד. ולא די שלא ריפאוהו, עוד הודיעו לאמא הדוויה באופן חד-משמעי: ימיו של הילד ספורים.

שבורה ורצוצה הילכה האם ברחובות ווינה. כשהתכוננה כבר לשוב לביתה שבמיר, ניגש אליה יהודי מתושבי המקום ואמר לה: "בדרכך למיר את עוברת דרך העיירה ראדין. היכנסי אל החפץ חיים והשיחי בפניו את דאגתך. אולי הוא, ברוב קדושתו, ימצא מרפא למחלתו של בנך".

במר נפשה סרה האשה לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן שהיה כבר זקן מופלג וכמעט שלא קיבל קהל. בתחילה סירבו בני הבית להכניסה אך לאחר שבכתה ומיררה ברוב יגונה, הכניסוה לחדרו של קדוש ישראל.

"מה כבר יכולני להושיע לך", אמר החפץ חיים. כשהייתי צעיר יותר, היה לי כוח לצום על חולי עמך בית ישראל. היום - כבר אין ביכולתי לעשות זאת".

והאשה אינה מרפה. היא מגבירה את בכייה, ואחד מבני הבית שידע על מצבה הקשה לחש באזני החפץ חיים שהמדובר בבן יחיד והצער הוא איום ונורא.

פלא פלאים

לפתע התרומם החפץ חיים ממקום מושבו, ואמר לאם הממררת בבכי:

"אם תקבלי עליך שתי קבלות שאפרט להלן, מבטיחני שבנך יירפא בעזרת השם ממחלתו". האשה נתעוררה לחיים. "אקיים כל מה שיושת עלי", הבטיחה.

בסתר ליבה היתה כבר מוכנה לצום שנתיים-ימים, העיקר שתזכה לראות ברפואתו של בנה. אך הנה החפץ חיים לא מבקש ממנה צומות, לא מטיל עליה מגבלות קשות. שני דברים בפיו:

* קבלי על עצמך להניח את מפת השבת עם הפמוטות על השלחן כבר בשעת חצות של יום ששי.

* כשמגיעה שעת הדלקת הנרות לא יעשו בבית שום מלאכה, דהיינו לא מזמן שהאשה הדליקה את הנרות, אלא מהשעה הקבועה בהלכה להדלקת נרות שבת.

כמובן שהאשה קיבלה על עצמה ללא אומר ודברים את שתי הקבלות הללו והבטיחה לקיימן ככתבן וכלשונן. והנה, פלא פלאים, כבר בשובה לביתה חל שיפור ניכר במצבו של הילד החולה ובתוך זמן קצר מאד קם לגמרי ממיטת חליו. הרופאים בווינה לא האמינו למראה עיניהם.

כדברים האלה סיפרה בעלת הבית לרבי שמחה קפלן בהיותו בחור בישיבת מיר. זו היתה הסיבה שהאשה האיצה בבעלה לבל יאחר וישוב בזמן לביתו, וזו גם היתה הסיבה שעמדה בפתח הבית בשעה כה מוקדמת.

המשרד הראשי של היצה"ר

אינספור מאמרים נכתבו כבר בענין שמירת השבת והחובה המוטלת על כל בעל-בית לדאוג לסיים את כל המלאכות בביתו זמן מה לפני כניסת השבת כדי לא להכנס חלילה לספק-ספיקא של חילול שבת.

והנה, לא פעם נשמעות טענות כמו "למה בדיוק עכשיו נשבר הברז", או "למה דווקא לפני כניסת השבת החליט הילד להפיל את הבקבוק ולשברו לרסיסים ולהפוך את כל הבית?"...

צריך לזכור שיש יצר הרע מיוחד הפועל דווקא ברגעים קדושים אלה ומשתדל בכל יכלתו להחטיא את ה"עולם", על ידי שהוא מעמיס עליהם עבודות של הרגע האחרון.

כאן הוא דואג לשבור את הברז, לקלקל את מכונת הכביסה ואולי גם את מערכת התאורה, ושם הוא דואג להכניס מקלות בגלגלים. - ברגעים אלה, כך מתבטא תמיד הגאון הרב מרא דאתרא, פותח היצה"ר את המשרד הראשי שלו. דווקא אז הוא מפעיל את כל פקידיו.

בוודאי! דווקא עכשיו! זה הזמן המתאים!

אלה הרגעים של היצר הרע, בהם הוא מפעיל את כל כוחו, ועלינו להתחכם נגדו ולהיות ערוכים למלחמה זו. לדעת שאם הוא מפעיל שרירים, הרי שגם לנו ניתנו מלעילא כוחות מתאימים כדי שיהא סיפק בידינו להשתלט ולהתגבר עליו.

לא סוד הוא: אין כל הבדל בין ימי הקיץ לימי החורף בנושא זה. כמו שבימים הקצרים, כששבת קודש פורסת את כנפיה כבר בשעה ארבע וחצי, נכנסים הכל ללחץ רק ברגעים האחרונים, כך בימי הקיץ, וגם בעת הפעלת שעון הקיץ כשהשבת נכנסת שלש שעות מאוחר יותר, מתמהמהים הכל עד לרגע האחרון, ורק אז מסדרים את הבית ומתארגנים לקבלת שבת.

מצווה הבאה בעבירה

ומאידך, בימי הקיץ קיימת סכנה נוספת המורגשת בעליל בבתי עמך ישראל. בשעות הארוכות של אחר הצהרים בימי ששי "מקפידים" הכל להשתכשך במימי הים התיכון, כדי להבריא את הגוף העמל במשך ימי השבוע על התורה ועל העבודה. מצווה רבה יש בכך.

אך מי אמר שצריך לחזור מהים באוטובוס האחרון? איזה היתר יש להיות בין אלה 'הסוגרים את הים'? והמראה הזה חוזר על עצמו מדי יום ששי של ימות הקיץ; בשעה שבבתים רבים כבר נפרסה המפה הצחורה, הילדים כבר לבושים בבגדי השבת ומוכנים לקבל את פני שבת מלכתא, באותם רגעים יש רבים העושים דרכם מחופי הים לבני ברק!

במקרה הטוב הם יגיעו לביתם מחצית השעה לפני השבת, גם על רחצה וטבילה לא יוותרו, בוודאי - כבודה של השבת הוא זה, ואל בית הכנסת יגיעו בדקה האחרונה, ואולי מאוחר יותר, וזה עדיין במקרה הטוב...

הבה נחשב חשבונו של עולם:

האם לא כדאי לצאת מוקדם, ולשוב הביתה שעתיים-שלוש לפני כניסת השבת, להתכונן היטב בכל הפרטים הנצרכים לקבלת שבת, להספיק אפילו לחטוף תנומה קלה, ולהגיע לבית הכנסת ערים ורעננים, שמחים ומאושרים במתנה הטובה שהעניק לנו בורא עולם, אותה נתן רק לנו ולא לגויי הארצות?

ישמש לנו הסיפור המופלא שהובא כאן לתמרור ולמופת עד כמה יש להתחזק בקבלת שבת בזמן ולא להכנס חלילה לספיקות כלשהם. אם בכוחה של השבת לרפא חולים כאלה שגם גדולי הרופאים אמרו להם נואש, בוודאי שיש בכוחה להביא בכנפיה רוב טוב ואושר בכל הענינים.

כל השבת נראית אחרת אם פורסים את המפה כבר בשעת חצות. והרווח הוא לא רק בענין המפה. אווירה של קדושה תעטה על כל בני המשפחה שישתו לרוויה ממימיה המטוהרים של שבת המלכה.