הפגישה הנרגשת עם היורש

"והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא, ה' כ"ג)

באחד משיעוריו הביא הרב מרא דאתרא סיפור מדהים שפורסם בעיתון על יהודי חרדי קשיש כבן תשעים שהגיע אל הגאון ר' שמואל טרוביץ זצ"ל בראשל"צ, וסיפר לו שבהיותו ברוסיה הלשין על חבירו ובגלל זה נקנס החבר באלף וחמש מאות רובל.

"אני כבר בגיל זיקנה מופלגת, אמר היהודי, ומבקשני מהרב שיְכנס את חברי בית הדין כדי שיורו לי מה לעשות כדי לכפר על חטאי". הגר"ש טרוביץ זימן אותו שנית לעוד כמה ימים.

עשרים וארבע שעות לפני המועד שנקבע הגיע היהודי כשצהלה על פניו, ובישר לרב שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. קיבלתי מכה ברגלי, סיפר, וכשהמתנתי בתור לרופא בקופת חולים חיכתה לי שם הפתעה כבירה כשנפגשתי עם, לא פחות ולא יותר, אחד מיורשיו של היהודי ההוא שנקנס בגללי, ובו-במקום סידרנו שהסכום יגיע אליו בחזרה.

ראשית, רואים מכאן שאם יהודי רוצה באמת ובתמים לחזור בתשובה, אזי בדרך שרוצה לילך בה מוליכין אותו, ומסבבין מן השמים בדרכים מופלאות שהכל יסתדר כחפצו. עוד לֶקח מאלף הוא שגם כאב ברגל עשוי לשמש כמתנה מועילה, שהרי רק על ידי הכאב פגש היהודי הישיש את מי שרצה לפגוש.

הרב מרא דאתרא הוסיף - את מה שכבר הובא בקטע הקודם - שאם לא היה פוגש את היורש, אזי הכפרה הטובה ביותר במקרים אלה היא תרומה לצרכי ציבור כמו תיקון בורות שיחין ומרחצאות בתקופת הגמרא, ובימינו - שיפוץ מקוואות, תיקון כבישים ומדרכות וכו'.

לשאלת אחד ממשתתפי השיעור האם תרומת סידורים לבתי כנסת היא בכלל צרכי ציבור, השיב הרב בצריך-עיון, כיון שהגמרא נותנת דוגמאות לצרכים גשמיים של בני אדם כמו תיקון בורות שיחין וכו', אבל - הוסיף הרב - יש מי שסובר שגם תרומה לעניינים רוחניים מועילה.