הצדיק שלקח לחם כדי להציל את חייו – והצטער על כך כל ימיו

"והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא, ה' כ"ג)

הגאון הצדיק רבי מרדכי רימר זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת טשיבין בירושלים ומחותנו של ייבדל לחיים מרן הגרי"ש אלישיב, קרא לפני פטירתו לבני המשפחה ואמר להם כדברים האלה:

"ראו, בעניינים שבין אדם לחבירו לא כדאי לעשות דברים העלולים להכניס את עושיהם לבעיות וספקות. אני, כך סיפר על עצמו, עשיתי לפני למעלה מיובל שנים מעשה מסויים שהציק לי כל ימיי, עד לרגע זה. לכן אני מציע לכם, חזר ואמר, היזהרו ואל תגיעו למצבים כאלה".

ומה היה המעשה שהציק להגר"מ רימר זצ"ל?

את הסיפור שמע הגאון הרב מרא דאתרא מפי גיסו, בנו של הניפטר, הגאון רבי בנימין רימר שליט"א. כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה הסתובבו כידוע במחנות ההשמדה המוני אנשים שבמשך שנים לא הכניסו לפיהם מאכל שהיה בו כדי להשביע את הנפש.

גם אני, סיפר הגר"מ רימר לילדיו, התהלכתי אחוז-רעב ובנוסף לכל זאת ניתקפתי במחלת הטיפוס המסוכנת, והיה קיים חשש שאם לא אוֹכַל, אקפח את חיי.

והנה, ראיתי לפתע יהודי המתקרב אליי ובידיו ארבעה ככרות לחם. ידעתי שאם אבקש ממנו לתת לי ככר אחד אין סיכוי שהוא ייענה לבקשתי, ולכן הערמתי עליו וגרמתי לכך שהלחמים יפלו מידיו ואז לקחתי את אחד הככרות וברחתי.

כבר אז ידע הגר"מ רימר שלא רק שלא הזיק לבעל הלחמים אלא אף עשה עימו טובה גדולה, כי אם היה אותו איש אוכל את כל הככרות, היה מת מנפיחוּת, וכמו שאירע לאלפי יהודים שהחלו לאכול ללא הגבלה, ומפני שביטנם לא הורגלה למאכלים במשך כל כך הרבה שנים, מתו. וגדולים היו מתי הנפיחות ממתי הרעב.

למרות הכל חיפש הרב רימר במשך כל ימיו את היהודי ההוא כדי להשיב לו את מחיר הלחם, ולא מְצאו. גם לאחר שבחסדי שמים עזב את הגיטו השקיע מאמצים בלתי-נילאים על מנת לאתר את בעל הלחם ולא הצליח. במשך יובל השנים שלאחר מכן, גם לאחר שהעמיד תלמידים לאלפים, עדיין הציקה לו העובדה שלא השיב לו את הכסף לבעליו.

כשהגיע מרן הגרי"ש אלישיב לניחום אבלים בבית המשפחה, שטח לפניו חתנו, הרב בנימין רימר, את סיפור המעשה ושאל האם צריך היה אביו זצ"ל לתרום לצרכי ציבור - כפי שמובא בהלכה לגבי גזלן שאינו יודע ממי גזל, וכפי שהבאנו בקטעים הקודמים - כדי לכפר על לקיחת הלחם בתקופת השואה.

מרן שליט"א שלל את הדברים מכל וכל, ואמר שכיוון שבפיקוח נפש מותר ליטול מזון מאדם אחר, כמו שמבואר בגמרא (יומא, דף פ"ג עמוד  ב') שר' יהודה כשאחזו בולמוס קיפח את הרועה ונטל ממנו לחמו, והרי בכך שלקח את הלחם הציל למעשה את חייו של בעל הלחם, וכפי שסופר לעיל, הרי אין בכך איסור גזל. דָמָיו של הלחם היו אפוא רק בגדר הלוואה, ובמקרה זה לא נאמר הדין של צרכי ציבור, וכשלא הצליח לאתר את המלווה, הוא נקי מעוון.

מה שצריך לזכור, על כל פנים, הם דבריו של הניפטר הדגול לבניו, שיעץ להם לא להיכנס לעולם לספק כלשהו בעניינים אלה, ולמנוע בכך מעצמם מנה גדושה של עוגמת נפש במשך כל החיים.