היתה לי נטייה הפוכה, ויצאתי ממנה. זה אפשרי

לא משנה מה שאכתוב ומה שאגיד, זה בטוח לא יהיה פשוט. התחושות שהיו וישנן, לעולם לא יעברו בכתב ואפילו לא במילים. רק מי שחווה ולו משהו דומה, לא חייב מדויק, יוכל להבין את זה. ודומני שרק ההבנה של עומק המשפט האחרון תעזור להכיל את המורכבות שבדבר.

אז איך הכל התחיל? ילד תמים הייתי, מחשבות שטותיות עברו לי בראש: "האם אני מקובל?", "מי אוהב אותי?", "איזה בגדים אקנה לי?" ו"איזה תספורת אעשה הפעם?". לא, לא נפל לי האסימון עדיין. הזמן חלף והשנים עברו והגיע לו גיל 16. כבר בכיתה ט' הייתי, ורק אז נפל לו האסימון. "היי, למה מה שמעניין אותו זו האישה ואותי מעניין הגבר?", חשבתי לעצמי בעת שצפיתי בהנאה עם בן-דודתי בתצוגת אופנה. מאז הכל התחיל לחלחל. הבנתי שזה נכון, שזה באמת מה שמעניין אותי- גברים. משהו בי השתוקק להסתכל על גברים ולכסוף אליהם. משהו בלתי נשלט עד כדי לא רצוי. "מה? אבל אני לא רוצה להיות כזה", פתאום נפל לי האסימון. פתאום הבנתי שאני בבעיה.

אך כמו שאמרתי, תמים הייתי, לא לקחתי את זה קשה. "אני אטפל בזה בעז"ה" חשבתי לעצמי, כשבתוך תוכי ידעתי שעם זה לעולם לא אחיה, כי אין סיכוי שאעשה משהו שאסור מהתורה, באופן כל כך מובהק וברור, שאינו נתון לפרשנויות. אבל בינתיים כלום לא נעשה. חייתי את חיי, כל זה בידיעה שיום יבוא ואצטרך לעשות עם זה משהו. "אני כבר אפנה לרב הזה או למקובל הזה", אמרתי לעצמי והשתקתי את פחדיי ומצפוני. אז בתיכון עוד היה אפשר להתמודד. לא היה פשוט לקבל את זה, אך המחשבות שבי עברו, "אולי אברח מהבית" או "אמצא תירוץ למה אני לא מתחתן", הרגיעו את רוחי באותה העת. אמנם הפחדים היו פחדים רציניים והחששות לא הפסיקו להדהד, אך עדיין, תמים הייתי, ואת חיי טרם התחלתי. תמיד חשבתי שבבוא העת הקב"ה יהיה בעזרי, וכבר אמצא את הפתרון. וכך עברתי את התיכון בשמחה ובכיף.

השם, למה אתה עושה לי את זה?

תשוקה הייתה בלבי, להתקרב אל הקב"ה. שם מצאתי את מקומי, ומשם גם זעק לו הרצון לא להשלים עם הנטייה הזו. אז הלכתי לישיבה למלא את התשוקה הזו. כמה כיף היה, חיבור כזה לקב"ה בדיוק רציתי. אבל אז ודווקא אז הכל התחיל להסתבך. שם התחלתי לחיות את החיים ולהתמודד עם הקשיים. שוב אסימון נפל לו, בעת חתונה של חבר מהישיבה. כמה רקדתי ושמחתי - החתונה הדתית הראשונה שלי. בבוקר שאחרי המחשבות התחילו לצוף: "מה יהיה איתי?", "מה אעשה עם הנטייה הזו?" , "אני לא רוצה להישאר בודד כל חיי".

ובעצם, מנקודה זו חיי התחילו להשתנות. כאן בעצם הבנתי שעליי לעשות משהו: זה האסימון ש"חיכיתי" לו. המחשבות התחילו לצוף ללא הרף, הפחדים גברו ואף שיתקו, החששות הפכו למציאות, והשמחה הפכה לעצב, הישיבה הפכה לכלא וחיי הפכו שחורים. אור חיפשתי, שם בקצה המנהרה, אך לא מצאתי. האור הזה שממנו התחמקתי כל התיכון לפתע היה כ"כ נצרך. "מה אעשה? מה??"

את מי לשתף לא היה לי ועם המחשבות לבד התמודדתי. את הסבל של הבדידות, של שמירת הסוד לעצמי, אי אפשר לתאר. אף אחד לא יכול היה להבין אותי, ובטח שלא יכול לעזור. "טוב, לחיות עם זה אני לא מוכן. ומה לעשות עם זה - אני לא יודע", חשבתי בלבי. לא ידעתי מה יוליד לו המחר. השגחה פרטית שלחה אליי שליח שאמר לי, ללא שיידע מי אני ומבלי שבכלל אכיר אותו אישית, "ישנו ארגון שעוזר להתמודד עם הבעיה הזו". כמה שמחה עלתה בלבי: "איזה יופי! הנה האור", חשבתי. התקשרתי וגיליתי שזה בכלל לא פשוט: שעליי להשיג כסף שלא היה לי, ושזה דורש לא מעט זמן. אז ברחתי לתפילות ולסיעתא דשמייא. השקעתי את כל כולי בתורה, בתקווה שזה יעזור. ומשם החל לו מסע של סבל, קושי והרבה פחד. כל יום שעברתי בישיבה הכה בי בלב, כל יום שעבר הרגשתי שאני מחסיר שנה מחיי. לא רציתי לגדול, לא רציתי שהזמן יעבור. המחשבות התחילו להסתבך ולופים על גבי לופים של פחד רדפו אותי, כמעט שהשתגעתי (ואני לא מגזים). "הקב"ה למה?? מדוע?? למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי לא בסדר? למה זה מגיע לי? תענה לי! שלח לי מסר, תן לי ישועה! מה אני כבר מבקש ממך? הנה, תראה - אני מתפלל, אני לומד, אני משקיע. מה אני צריך לעשות כדי לרצות אותך?" זעק לבי. כל תפילה ארכה כעשרים דקות, והדמעות לא הפסיקו לזלוג על פני. סדרים על גבי סדרים למדתי, והעיקר לרצות את בוראי, שייתן לי את הזכות להקים משפחה.

כמה כאב אני כבר יכול להכיל? הכל עשיתי כדי לרצות אותו, תפילות, לימודים, הקשבה לרבנים - הכל, רק שח"ו לא אחטא ולו בדבר אחד. אבל דבר אחד חשוב שכחתי: את עצמי, את האמון שלי בעצמי ואת הרצונות שלי. וזה לא היה דבר חדש. כמה אשם הייתי תמיד בעיני, כמה יכולתי לוותר מעצמי ולו רק כדי שיהיה טוב לאחר. אף פעם לא הייתי מרוצה מעצמי, ושם השורש של הכל. בתוך כל הבלגן הזה תמיד ידעתי שזו לא הדרך שבה אני רוצה לילך, שבתוך התשוקה מקונן לו כאב - חסך. לא סתם איני אוהב את עצמי. תמיד רציתי שיאשרו אותי וחששתי ממה חושבים עליי. אצלי את צורך הנטייה לא היה כ"כ קשה להגדיר, תמיד זה היה ברור ובתוך כל פנטזיה שלי, זה זעק: סך הכל רק רציתי... אבא. מחשבות על רצון לחיבוק חם מגבר, רצון למישהו שיקבל אותי כמו שאני ושיאשר אותי, רצון להתבטל אליו ולהיות בטוח בתוך חיקו - כמו שאמרתי, אבא. כן, אי שם בגיל צעיר, עברתי דברים שלא כל אחד אותם מכיר. כאב ופחד שנשארו בתוכי ומבפנים זועקים לעזרה, שם בתוך הנטייה הם מצאו את דרכם אליי חזרה. היטב ידעתי זאת, אך עדיין התשובה לא הייתה לי ברורה. "למה? טעטע! למה?", המשכתי עוד לשאול.

לצאת מהכלא

ושוב נפל לו האסימון. בתחילת שיעור ב' הייתי, וכבר לא יכולתי לשאת את הכאב. לא יכלתי עוד להישאר בבטלה ולהאמין שעם התפילות הכל יסתדר. הבנתי שזו לא הדרך, שעם התפילה צריך גם השתדלות, וההשתדלות היא העיקר. אליה מוסיפים את התפילה לעזרה. החלתי בעשייה - התחלתי את המסע. קל זה לא היה. "איך אצליח לממן את הטיפול?", " למי אפנה?" ו"האם זה בכלל אפשרי?", המון מחשבות ופחדים קפצו לי לראש. אך המטרה היתה לי ברורה - עם זה איני נשאר. הרבה מאמץ והקרבה זה דרש. את הכוח לזה רק מחשבה אחת נתנה - "לעולם לא אוותר, ובכאב הזה איני רוצה להשאר". תמיד ידעתי שחייבת להיות דרך נכונה, שבטוח יש לזה תשובה, ובתוכי תמיד היתה המחשבה שבשביל עצמי אני לא מתפשר. ידעתי שהכסף הוא עניין של רצון, השקעה וסדרי עדיפויות, ושעליי רק לתת מעצמי ולהשקיע למי שהכי חשוב בשבילי, פשוט להשקיע בעצמי. אז ישנתי קצת פחות, ולא כל-כך יצאתי לבלות. אבל דבר אחד לי היה ברור - שזו רק ההתחלה של הסיפור.

"שלום, במה אוכל לעזור לך?" שאל הפסיכולוג הראשון שאליו הגעתי. "אמממ.. הפנו אותי אליך. אני סובל מנטיות הפוכות. אני רוצה לצאת מזה. תוכל לעזור לי?" שאלתי בחשש. "לא, אבל אל תדאג. אנחנו נסדר אותך", אמר לי. בשיא תמימותי, שעדיין בי נשארה, הלכתי שולל אחרי חמימותו של המטפל. הוא ניסה לשכנע אותי שאני בסדר, וכל עוד אני לא סולד מבנות - אני יכול להתחתן ופשוט להישאר בסוד. כך חלפו להם כמה חודשיים ללא כל שינוי. מטרה אחת הייתה לנגד עיני, והיא לצאת מהנטייה הזו. לא הייתי מוכן לקבל את דבריו. שוב - לא ויתרתי. זהו שם המשחק. שלא תחשבו שהכל שם ורוד, יש כל מיני סוגי טיפולים ולא הכל הוא טוב. צריך לבחור את המטפל המתאים שיגע בשורש הבעיה ולא יהפוך אתכם לשפן נסיונות או ינסה לשנות אתכם באופן חיצוני. הבעיה היא פנימית אי שם בתוכך. אל תתן לאף-אחד לעבוד עליך. סיימתי עם המטפל הזה, ופניתי אל מטפל אחר. הוא דווקא היה קשה איתי, לא הראה בכלל נכונות וחום כמו שלבי כ"כ השתוקק. אך בכל זאת בו חפצתי, והבנתי שרק איתו שאצליח להגשים את המטרה שאליה אני כה כוסף.

ואז נפתחו לי העיניים. השלתי את תמימותי והתחלתי לזרוח. תחילתו של תהליך כזה מעולם לא חוויתי, ולא ציפיתי שזה יקרה. הוא היה האדם הנכון בשבילי. הוא באמת הבין אותי וידע מה עובר לי בראש, ממה אני חושש ומה יכול לעזור לי. פתאום הרגשתי שיש לי את מי לשתף. הוא ידע מה שורש הבעיה, וידע בדיוק לאן לכוון אותי. פתאום נפגשתי עם עצמי. למדתי שיש 'אותי', שיש לי זכות לחיות ולהתקיים בזכות עצמי, להפסיק להיות תלוי באחרים ולנסות לרצות אותם, לגלות את האישיות שלי ומי שאני. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. כמובן שזה תהליך, וזה בכלל לא היה קל. אבל אט אט, הכלא הפך לקן, חיי התחילו לזרוח, הלב חזר לפעום, והעצב כבר לא היה נורא ועם הזמן נוספה אליו גם שמחה, אבל הפעם שמחה אמיתית. עברתי בתהליך הזה המון, ועדיין אני עובר. הוא טרם נגמר, אבל ברור לי שהוא הנכון. בתהליך הזה נפתחו לי העיניים ולמדתי על עצמי דברים שמעולם לא ידעתי שקיימים בי.

בתהליך הזה הבנתי, שהנטייה זו לא הבעיה, זה רק תסמין, ממש כמו כאב בטן שאומר לך שאכלת משהו מקולקל. אנשים עוברים דברים בחיים, יש לזה השפעות. כזו היא הנטייה: מסמלת לנו לאן אנחנו צריכים להסתכל, ומה אנחנו צריכים למלא. היא לא הבעיה, ואף פעם לא היתה הבעיה. הבעיה היא יותר שורשית ועמוקה, בעיית זהות שכזו. איני יודע מה אחרים עוברים או מרגישים, אך אצלי הדברים מאוד ברורים, ואני חושב שזה גם יכול להעיד על אחרים. הנטייה היא נורת אזהרה המודיעה לך "הסתכל פנימה ותראה מה הבעיה". עצור רגע והתבונן, ראה מה הנטייה אומרת לך ולאן היא מכוונת אותך, ושם תחל לתקן.

התהליך עצמו אינו פשוט. הוא דורש השקעה ומאמץ, דורש רצון ואומץ רב, דורש כנות ופתיחות, דורש שחרור ואמון. לא קל להתמודד עם הדברים שמהם כל הזמן ברחת, לתת אמון במטפל, לאבד שליטה ולא לנהל את הכל, לשתף, לדבר על ה-כ-ל, להיות אמיתי ולא להתחבא מאחורי מסיכות, לשתף רגעים קשים ולדעת ברגעים הקשים להתעלות. להתמודד יומיום עם כל הפחדים והחששות ולהתחיל לבנות את עצמך מחדש בצורה אמיתית וכנה, פשוט להיות אתה.

הסיפור שלי אינו משקף את כולם אני יודע, אך אל המסר שהועבר כולם יכולים להתחבר. כל אחד ו"הנטייה" שלו, יש בזה דרגות וסיבות שונות. לי יש את הסיבה והדרגה שלי ודרך התמודדות שלי. אני יודע שלא כל אחד עבר מה שעברתי. רק חשוב לי, שתדע/י את/ה בתוך כל הפחד, שמאחורי "הנטייה", קרה שם משהו, תסתכל שם עמוק בפנים ותגלה. משהו שם חסר לך. משהו שמשתקף לו מבעד לנטייה. אל תוותר/י לעצמך, אל תמנע/י מעצמך את האפשרות למלא את החסר במשהו אמיתי, לא בפנטזיות חולפות ולא אמיתיות. שום דבר לא ישלים את החסך הזה אם לא תכירו בו קודם. תאזור/י אומץ ותתחיל להתמודד עם הפחד, זה שמעולם לא הכרת בו וחשבת שהוא חלק בלתי נפרד מחייך. ותדע/י שמה שאדם עובר ואפילו זה לא קשור לנטייה כלל, נשאר ונחרט בזיכרון. תמיד צריך לדעת להקשיב לו. וזו הייתה כוונתי: גם אם מה שעברתי הוא לא בדיוק מה שאתם עוברים, מי שחווה בעברו משהו, ולו הקטן ביותר, שמשפיע עליו (ומעולם לא הקשיב לצורך הזה), יכול להבין את מה שאני עברתי.

איננו כה שונים זה מזה, והנטייה אינה אומרת שהקב"ה לא אוהב אותנו או כל מיני דברים שליליים אחרים, היא רק אומרת: "היי, את/ה, תקשיב/י לעצמך ולצרכים שלך". משם אפשר לצמוח.