דבר תורה לפרשת פנחס: זֵכֶר לַשִּׁכְחָה

'נעשה ממנו קרקס', צהלה חבורת-פוחזים משועממת, אחד מהם נזכר לפתע בקיומו של הרב הישיש. הם החליטו שהוא יהווה בילוי הולם. בראש מורכן ניגש ראש החבורה וסיפר לרב שהוא סובל משלוש 'מחלות'. אין לו חוש טעם, הוא שקרן כרוני והוא שוכח בלי סוף.

הרב הנהן בסבר פנים רציני וחמור. "מחלותיך קשות הן מאוד, גש הנה בעוד כשעתיים והתרופה תהיה מוכנה". החבורה יצאה תוך איפוק מיוחד שלא לצחוק בקול. לאחר שעתיים הם הגיעו וכדורי השוקולד הקטנים גרמו לשאר להתחרט שאף הם אינם חולים, תאווה לעיניים.

הרב ציווה על המנהיג: "תכניס לפה ותלעס במהירות רבה ככל הניתן".

לאחר חמישה כדורים הוא ירק בתיעוב: "אלו גללי עיזים מצופים שוקולד"...

הרב היה מרוצה: "שתי מחלות נרפאו באחת. חוש הטעם חזר ואמרת אמת, גללי עיזים". הבריון, סמוק כולו, גנח: "ומה עם המחלה השלישית, השכחה?"

"את מה שחווית היום", כבש הרב חיוך קטן, "לא תשכח לעולם"...

* * *

"ובני אליאב, נמואל ודתן ואבירם... ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם... ויהיו לנס". לא, לא התבלבלנו. פרשת קרח הייתה לפני כמה שבועות, אכן. אלא שבפרשתנו התורה מונה את דתן ואבירם בסקירה מהירה על מחלוקתו של קרח ועל עונשם של דתן ואבירם.

לא נעמוד כאן על הסיבה לאזכור הפתע בפרשתנו. נתבונן בקושיה שכנראה הוקשתה לרש"י: כיצד על ידי שנבלעו שניהם באדמה "ויהיו לנס"? הרי ברגע שנבלעו - כבר אינם נראים עוד. הפתגם המפורסם גורס: "רחוק מן העין רחוק מן הלב".

"אין לך מה לפחד מבני אדם", אילף אריה בוגר את גורו הצעיר שזה עתה יוצא למרחבי היער. "אנחנו, האריות, חזקים בהרבה. תזכור זאת בכל עת שתראה אדם, תתמלא אומץ וחוזק ואל תפחד ממנו!"

הגור הצעיר הנהן במבט מעריץ, הוא כבר ראה כיצד חיות היער חרֵדות משאגותיהם של אביו ודודיו. הוא דמיין לעצמו כיצד נראים בני האדם שאבא מדבר עליהם, וחיכך כפיים לקראת המפגש הצפוי עם אחד מהם.

אלא שדבר לא הכין אותו לבאות: באחת הזוויות בקרחת היער, עמד מבנה נטוש, על קיר המבנה נראה ציור-דמות שלפי התיאור של אבא עונה להגדרה 'אדם' ובידיה היא משסעת כפיר אריות למוות... הוא שב בזנב שמוט ועיניים עצובות: "למה לא סיפרת לי את האמת? אבא", היה הגור מאוכזב. "ראיתי שבני האדם משסעים אריות אפילו ללא כלי נשק".

האריה הבוגר פרץ בשחוק רועם: "לא, ילדי היקר. הציור שראית הינו של שמשון הגיבור. היה אדם אחד בהיסטוריה שניחן בכוחות רוחניים והוא הצליח לגבור על אריה בידיו בלבד. את ההוכחה לכך תוכל לקבל מהעובדה שאין מי שיצייר אריה שהורג אדם. זוהי דרך הטבע. אולם אדם שהורג אריה בידיו הוא מעשה כל כך חריג שראוי להנצחה".

ניגש כעת לדבריו של רש"י על המילים "ויהיו לנס": "לאות ולזיכרון, למען אשר לא ייגש איש זר לחלוק עוד על הכהונה".

וכך מבאר הרה"ק ר' יהודה לייב אלטר, ה"שפת אמת", את דברי רש"י: התורה מוצאת לנכון לשוב ולהזכיר את העובדה שדתן ואבירם מתו במוות כל כך לא טבעי, כדי לחקוק בליבם של ישראל את הרתיעה מהערעור על הכהונה. עצם העובדה שאין קבר לדתן ואבירם ולעדת קרח, תהווה נס ואות לכל ישראל לדורות עולם - "למען אשר לא ייגש איש זר לחלוק על הכהונה".  

דיוקו של ה"שפת אמת" העניק לי מענה לתהייה רבת-שנים: בפסוקים המוכרים לנו היטב ממחיית עמלק, מצווה התורה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". לכאורה, כיצד ניתן לעסוק במחייתו "זכרו" של עמלק ובאותה נשימה "לא לשכוח" אותו? הן העיסוק התמידי, האזכור למחיית כל זכר, גורמים לכך שתמיד הוא יצוף בתודעתנו.

אלא שהתשובה כעת פשוטה: יהודי מצוּוה למחות את הפשע הרוחני שגרם עמלק לישראל "זכור את עשה לך עמלק" (-זכר עמלק). ועל ידי כך שתעסוק תמיד בהרחקת מהות 'עמלק' מקרבך - "לא תשכח" שאסור לך להתקרב אליו. וזוהי המטרה.

* * *

השכחה, שלפעמים כל כך מרגיזה אותנו, מתנת-שמים היא, כדי שישכח האדם מצרותיו ומכאוביו. לו היו אלו חקוקים תדיר על לבנו, לא יכולנו לשאת את הכאב.

במקביל, יש דברים שאנו נוטים להצהיר ש"לא נשכח לעולם". אף הם טובים עבורנו, להפקת לקחים מדברים מסוכנים רוחנית וגשמית. בל נשכח.