נדחף לפינה: דבר תורה לפרשת בלק

"זה נכון שאמרת בזירת התאונה את המילים 'אני בסדר'?" שואל עורך הדין של חברת הביטוח את התובע שעבר תאונה קשה והחברה סירבה לפצותו.

התובע פנה לשופט: "אסביר לך בדיוק מה אירע, הכנסתי את הכלב שלי לרכב"... עורך הדין קטע אותו בקוצר רוח: "תתמקד בבקשה בעובדות, אין לנו זמן לסיפורים". התובע הנהן ואמר: "לקחתי את הכלב שלי לרכב"...

עורך הדין כעס: "כבוד השופט, הוא מנסה להסיח את דעתנו בסיפורי סרק. בזמן התאונה הוא אמר שהכל בסדר, אחרי התאונה הוא נזכר שהוא חבול ופצוע ואנחנו חייבים לו פיצויים. תורה לו בבקשה להפסיק".

השופט היה סקרן ואישר לתובע במנוד ראש שהבמה לרשותו. התובע לקח אוויר וסיפר: "יצאתי לדרך כשהכלב ברכב, משאית הסמיטריילר לא עצרה בעצור, פגעה לנו בכנף והרכב התהפך לתעלה בשולי הכביש. אני והכלב נזרקנו כל אחד לכיוון אחר בתעלה. לא יכולתי לראות אותו כי הייתי פצוע וחבול כולי.

"הגיעה הניידת ומתוכה יצא שוטר. אני ידעתי שהכלב פצוע רק לפי היללות שלו. אבל השוטר חשב שזה ילד או משהו וניגש לראות במה מדובר. הוא רואה שהכלב במצב קשה, שולף את האקדח ויורה לו בראש. הכלב מת. השוטר ניגש אלי ושואל: 'איך אתה מרגיש'?"

התובע מביט בשופט ושואל בפאתוס: "אמור לי, כבוד השופט, מה היית עונה, לו היית במקומי?"...

* * *

בלעם מגיע לקלל את ישראל. הם יוצאים לקרית חוצות, בלק זובח בקר וצאן ושולח לשרים. למחרת בבוקר בלעם מבקש מבלק שיכין לו שבעה מזבחות ויעלה בהם שבעה פרים ושבעה אילים. הוא לא מצליח לקלל את ישראל ובלק לוקח אותו למקום אחר.

מקום שכהגדרתו של בלק "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם". בלק רוצה מקום שמשם ניתן לראות "אפס קצהו" של עם ישראל, מה משמעות הביטוי שאנו רגילים לשאול מפסוק זה כדי לתאר משהו מזערי, וכיצד הוא משליך לחיינו.

הוא היה גם רב, גם חזן, גם מלמד התינוקות בעיירה וגם השוחט. יהודי תלמיד חכם בעיירות של פעם, שבלית ברירה שימש במקצועות הללו במקביל. עקב היותו איש נעים הליכות, טוב לב וחכם - היה נערץ על תושבי העיירה, היהודים והגויים כאחד.

היה כמובן, מי שקינא. הכומר המקומי, שהלך ועשה יד אחת עם השופט של העיירה. שניהם התחרו בסתר על התואר "האנטישמי הגרוע ביותר".

שכרו את מי שצריך כדי שיעליל על הרב עלילה מרושעת והגיע יום המשפט. לאורך המשפט כולו כינה השופט את הרב בתואר 'הקצב', על שום היותו שוחט, כמובן.

בעת שביקש השופט את תגובת הרב לדברים, נענה הרב ואמר: "כבודו, בבית המדרש קוראים לי 'הרב', בבית הכנסת מכנים אותי 'החזן', הילדים בחיידר מעניקים לי את מעמד 'המלמד'. רק אצל הבהמות אני מקבל את התואר 'הקצב'..."

נשוב לבלק ובלעם. כאשר בלעם מדבר בהתפעלות עזה ועמוקה על ישראל, הוא מתאר את ייחוסם הרם, את מעלותיהם הייחודיות, אפילו מאחל לעצמו למות כמותם - בלק מבין שבלעם איבד כיוון, הוא רוצה 'לְאַפֵּס' אותו. לצורך כך הוא מדגיש לו:

"לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה". אם תראה את כל עם ישראל, אומר בלק לבלעם, אתה לא יכול שלא להתפעל. לכן אתה זקוק לחפש את החולשות, את נקודות התורפה. "אפס, [רק] קצהו תראה". ובמכוון תתעלם מקומתם השלמה של ישראל "וכולו - לא תראה".

רק כאשר תביט בחסרונות שלהם, תוכל לקלל אותם ולפגוע בהם. 

* * *

לפעמים אנו פולטים בעת זעם הגדרות לא מחמיאות על הזולת. במצבים של כעס אנחנו מתעלמים מקומתו השלמה, מכל המעלות שבו. מתמקדים בנקודה הקטנה, "אפס קצהו תראה" ושופכים את טינתנו על ראשו.

אלא שכמו שאמר הרב לשופט האנטישמי, "אצל הבהמות אני מכונה הקצב", כך באותם רגעים אנו יורדים בנפשנו לרובד נמוך כדי שמשם נצליח להטיח בזולת את שאנו רוצים...

אנחנו דוחפים את מעלותיו של הזולת לפינה, לא מותירים להן ברירה, כמו הפצוע שאולץ להשיב 'הכל בסדר'. וזה הלקח שאנו יכולים ליטול איתנו בפרשה, אם רק נסתכל על מכלול האישיות, סביר להניח שרק ברכות תצאנה מפינו.