מכתב לבתי אהובתי, שונאתי

לילדתי האהובה. בתי בכורתי, נשמתי ומאור עיניי, השונאת אותי על לא עוול בכפי.

מכיתה ג' לא דיברת איתי. לאורך ילדותך כינית אותי בכינויי גנאי לרוב. את המכתבים ששלחתי לך, בדרכים לא דרכים, קרעת והשלכת לפח כפי שסיפרו לי השליחים. אני חושש שגם המכתב הזה, כשיגיע אלייך, יזכה ליחס דומה.

אז למה אני כותב לך בכל זאת?

אינני יודע. איני יכול לדעת מה אוכל לצפות ממך, ומה בכוחך לעשות עתה.

אולי זה סוג של בכי שמתפרץ. דמעות עיניי יבשו מזמן. אבל ליבי עדיין בוכה בדמעות של דם.

דמי השפוך תוסס ורותח וצורח כבר יותר מחמש עשרה שנה. דם לבבי מציף את הרחובות, וכולם דורכים עליו כאילו כלום, ועולם כמנהגו.

בקושי אני יודע איך את נראית. אינני בטוח שאזהה אותך ברחוב. למרות שבמשך השנים עקבתי אחרייך לא מעט. מרחוק.

אך יותר משאני לא מכיר אותך, את לא מכירה אותי. יש בדמיונך איזו דמות מפלצתית, שאותה את שונאת ומתעבת, וזה בבירור לא אני.

אז בעצם אפשר היה לומר שאת לא שונאת אותי, אבל הכאב עדיין מפלח לב.

אין יום ובעיקר לילה, שאינני מתייסר מכך. אינני מאמין שיש אדם שבכוחו להתאושש ממכה אנושה שכזו. כל תחום בחיי ספג פגיעה קשה: הבריאות, העבודה, האופי. אם יש גיהינום עלי אדמות - ביכולתי לתאר אותו היטב.

* * *

לא אכביר בפרטים. אינני חושב שאת מעוניינת לקרוא את הדו"חות של העובדות הסוציאליות שכולן פה אחד הזהירו כי האם פוגעת בילדיה בנַכּרה אותם מאביהם.

לא, אין טעם שאפרוס בפנייך את הניתוחים הפסיכולוגיים שקבעו, כבר אז, שנפשך הרכה נפגעת חמורות מהניכור שנכפה עלייך. ועוד הוסיפו שהגם שאת מדברת בחרון אין קץ נגד אביך, אין אלו מילותייך שלך, ובתוך ליבך יש דמות אב מופנמת, דמות חיובית.

ולא, לא יועיל מאומה אם אציג בפנייך את שרשרת האזהרות ההתרעות והאיומים מבית הדין, שעלו בתוהו.

שום דבר לא ישתנה גם אם אכסה את הרחוב בו את גרה, בדפי התלונות האינסופיות שהגשתי מדי שבוע במשטרה.

מסתבר שבמדינה שלנו, ואולי בעוד מדינות, אי אפשר לגנוב במבה מקיוסק בלי לתת את הדין, אבל אפשר ואפשר לשדוד ילדים מאביהם, לעין השמש, לגזול את זכותו לאהבה אותם ואת זכותם לקבל ממנו אהבה, ואפילו להחדיר לליבם שנאה עזה אל אביהם – וכל זה מבלי לתת את הדין.

אני מנסה למקד את המילים, ועדיין, כמו פצע פעור ומדמם, כאילו לא עברו השנים, הרגשות גואים ומערפלים את חושיי, ממש כמו באותו שבוע של יום הולדתך, כשהגעתי לבקר אותך בבית הספר, וגיליתי לזוועתי שילדתי האהובה בורחת ממני – ממני - אל קצה החצר, מסרבת לדבר איתי ומבקשת את עזרת המורה, שדמעות עלו בעיניה למראה ילדה האנוסה להתנכר לרגשותיה.

דידיתי אז החוצה, וליבי שתת דם אל מרצפות הרחוב. שומו שמים. היש מכאוב כמכאובי?

כן, אנוסה היית, באותם ימים.

אני זוכר איך תהית, בשלב הגירושין, מדוע את צריכה להיות עם אבא כל כך מעט. הסדרי ראיה, קראו לזה.

אני זוכר את הימים היפים שעברנו אז ביחד, משחקים, מטיילים, אוכלים, מבלים, וסתם צוחקים לנו בהנאה של אבא ובת.

ואז, כשהחל הניכור - עוד מילה יבשה שגיהינום קטן לצידה - עוד לחשת באוזניי בתמימות אין קץ, שאמא אומרת עליך כל מיני דברים רעים. ואני, תמים ואוויל שכמותי, שתקתי וחיכיתי לעזרתם של הרשויות שלא באה. ולא שהיה עוזר לי במשהו, אילו הייתי יודע. אולי רק הייתי מרים ידיים מוקדם יותר.

מתרוצץ הייתי אז בין טחנות הצדק, שבור ומרוסק, מעונה ומיוסר, עשוק וגזול, רצוץ וכתות, כשדעתי הולכת ומתבלעת, וכשהחלו הללו סוף סוף לעשות את מלאכתן, מעט מדי ומאוחר מדי היה. נוּכַּרת. הוסתת. נאנסת לשנוא אותי. אביך מולידך הפך לדמות שנואה ונלעגת. אינני יודע מה דימם לי יותר – השנאה או הלעג.

האמיני לי, בתי אהובתי, יקירתי, חמדתי, נשמתי, בכורתי המתוקה, שלא היה דבר שיכולתי לעשות אז ולא עשיתי. הפסדתי את עבודותיי, התרוצצתי בכל שעותיי, נלחמתי בקירות של בטון בידיים חשופות ומדממות.

אני זוכר איך התנחמתי במחשבה שזה ייקח זמן, והמסלול ישוב. הרי לא יתכן שיצליחו לעקור מליבה הזך של ילדה טהורה, את האהבה העצומה של אבא שבתו היא משוש חייו וכל עולמו. זה הרי נגד הטבע, נגד האנושות, נגד כל היגיון, מוסר ומצפון. איך אפשר לנכר ילדה מאביה, מסבה וסבתה, מדודיה ודודותיה ובנות דודותיה. למחוק לה צד שלם של אילן היוחסין שלה. אין מצב בעולם שדבר כזה יקרה.

אבל החיים זרמו, והמים המרים המאררים המשיכו אף הם בקילוחם, והנה את היום, ילדה של אבא, שנעשקה ונשדדה מזכותה הכי טבעית בעולם – הזכות לזכות באבא אוהב.

ומכל האהבה האדירה והגדולה, הרחבה והעצומה הזו – נשארו לי רק תמונות וכמה מכתבי אהבה שכתבת לי אז, בכתב ילדותי עם שגיאות מתוקות.

את כבר גדולה, ועדיין את פוחדת להיפגש איתי, לא מרימה טלפון, לא רוצה להכיר, לא רוצה אפילו לנסות.

לפעמים אני מנחם את עצמי, שאולי בסתר ליבך את פוחדת ממה שתמצאי, שאולי את חוששת שמה שתגלי יהפוך עלייך את כל חייך. שאולי זה יגרום לך לבגוד באימך, זו שהייתה כל עולמך, זו שעשתה כל מאמץ למחוק אותי מליבך ולהפוך אותי לדמות שאין כמותה לרוע. והצליחה.

איני יודע אם במהלך השנים נמחו עקבותיי מליבך לחלוטין, או שהם עדיין שם, ניצן קטן וחבוי שאולי ייפתח יום אחד. אבל מתי?

האם אי פעם תצליחי לפתוח את לבבך הנעול בחותמות של ברזל?

האם אי פעם תצליחי להשתחרר מהניכור הכפוי, ולזכור את ימי התום, את החוויות עם אבא אוהב עד כלות – ולהבין שגם היום, האבא הזה עודנו מחכה לך?

כי בניגוד אלייך, בתי, האבא שלך לא יכול לשנוא אותך, ולא יכול להתנכר אלייך.

עמוק בתוך ליבי את, בתי בכורתי. מקום חשוב שמור לך שם, ובתוכו דמותך נמצאת. דמותך המתהפכת לדמות מאושרת.

שלך באהבת אב,

אבא

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.