אם היו מרגלות, זה לא היה קורה: סיון רהב מאיר על פרשת פנחס

ארבע מילים, שהן מהאופטימיות ביותר בתורה, מופיעות הבוקר בפרשת השבוע (פרשת פנחס): "ובני קורח לא מתו". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קורח חיים וקיימים. קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה נגד משה. רבים מתו בגלל אותה מלחמת אחים, ועד עתה חשבנו שקורח וכל משפחתו ומקורביו נספו באותו אסון. והנה, מתברר שבניו של קורח, רגע לפני מותם, התחרטו על כל הסיפור. רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם". כלומר, ממש ברגע האחרון הם קלטו את הטעות הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת מהמאבק – ולכן ניצלו ולא מתו יחד עם כולם. 
המסר שפרשנים רבים מגלים כאן הוא ברור: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם כשהכול נראה אבוד. גם אם טעית והסתבכת אפשר לחשב מסלול מחדש, ולומר באומץ: די, טעיתי, אני חוזר בי. גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאבא כריזמטי ואפילו כשהמלחמה מסביב כבר התחילה. עובדה. התורה מקדישה פסוק שלם כדי לומר: ובני קורח לא מתו.

אל תקרי מרגלות

סקופ היסטורי: זוכרים את חטא המרגלים? ובכן, לפי מה שפרשת השבוע מספרת היום – אם היו שולחים מרגלות, זה פשוט לא היה קורה. "אמר הקדוש ברוך הוא: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה... לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור". את הפירוש הזה כתב הרב שלמה אפרים מלונטשיץ (המכונה "הכלי יקר") לפני כ-400 שנה בפולין. אבל הוא לא היחיד. מתברר שהיה הבדל תהומי בין הגברים לבין הנשים בתקופת יציאת מצרים – הגברים היו פסימיים ולא רצו להמשיך את המסע לארץ ישראל, והנשים היו אופטימיות והאמינו בבשורה הזו ובשליחות וברעיון. 
"על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ", כותב רש"י בחלק היומי. גם זה סוג של סקופ. לא כך דמיינתי את הכניסה לארץ ישראל: הגברים מתו במדבר במשך ארבעים שנות הנדודים, כיוון שהאמינו למרגלים ומאסו בארץ ישראל, אבל הנשים נכנסו לבסוף לארץ. מבוגרות, אלמנות, אבל מאמינות. 
המדרש מוסיף שזה נכון לא רק לגבי חטא המרגלים, אלא גם לגבי חטא עגל הזהב. גם שם הגברים מיהרו להשתתף בחגיגה של עבודה זרה, בעוד הנשים לא הסכימו לתרום את התכשיטים שלהן. "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים", כותב המדרש.
בקיצור – מכירים את הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה"? הפרשה מלמדת אותנו על חלוקה מגדרית אחרת: "גברים ממדבר סיני ונשים מארץ ישראל".

איש רוח והפיד בפייסבוק

איזו הגדרה יפה למנהיג: "איש אשר רוח בו". במילים האלה בפרשת השבוע מגדיר אלוקים באוזניו של משה את היורש שלו, יהושע. מה שהעם צריך אחרי פטירת משה הוא איש אשר רוח בו. 
ולמה הכוונה? יש שלל פירושים, כולם מרתקים. רש"י כותב שאיש רוח הוא אחד שיכול להכיל את הרוחות של כולם, וגם לשכנע אותם: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כמה רוחות יש בעם ישראל, וכמה קשה לחבר אותן ולהיות קשוב לכולן. אבל זה לא מספיק. לא די בכך. המנהיג צריך גם לשאוף למעלה, להוביל אותנו לכיוון מסוים. 
לעומתו, הפרשן רבי עובדיה ספורנו כותב: "איש אשר רוח בו – מוכן לקבל אור פני מלך חיים". כלומר, הוא בעצמו רוצה כל הזמן לעלות, להתעלות, להיות יותר מחובר. איש רוח לא מסתפק במצבו הרוחני הנוכחי, לא מטיף לנו ממרום מעמדו, אלא מנסה להשתפר בעצמו. הוא לא יורד אל העם, אלא מעלה אותו מעלה יחד איתו.
אבל כאן מגיעה עוד נקודה – איש רוח לא מסתכל בבוקר בפיד בפייסבוק, ואז במדורי הדעות ובהודעות לעיתונות של הח"כים האחרים שכבר הקדימו אותו – ואז מגבש את דעתו המעודכנת. הוא יציב יותר, נצחי יותר, עמוק יותר. הוא לא הכי עדכני וטרנדי, לא תזזיתי כמו המבזק האחרון, לא מתחנף לדעת הקהל ולמה ש"נכון" לאותו בוקר. הוא לא מסית ומסכסך כדי לגרוף לייקים, ולא מרדד את הטיעונים של הצד שכנגד רק כדי שהטיעון שלו יישמע יותר טוב. הוא גם לא מנוהל על ידי יועצי תקשורת. "יהושע לא זז מתוך האוהל", מספר לנו הרב אביגדור נבנצל. "יהושע לא מש לרגע ממשה רבנו, מהלימוד, מהריכוז. הוא לא בדק כל בוקר מה אומרים בשווקים. ודווקא לכן – הוא הוא המנהיג הכי מציאותי, מחובר וריאלי. איש אשר רוח בו".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949