דבר תורה לפרשת ואתחנן: איך אפשר שלא לאהוב את הקב"ה?!

"מה את עושה היום?" התעניינה גב' כהן בנימוס לעיסוקיה של ידידתה משכבר הימים בטרם יצאו שתיהן לפנסיה.

"אני נהגת מירוצים", השיבה הידידה בלא למצמץ.

"נהגת מירוצים? בגיל שלך?!" תהתה גב' כהן.

"כן", ענתה הידידה בפשטות. "אני מסיעה את הנכדים שלי לאן שהם צריכים, והם מרוצים"...

* * *

אחת הקושיות המפורסמות ביותר נמצאת בפסוק "ואהבת", הפרשה הראשונה הנמצאת ב"קריאת שמע", ומופיעה בפרשתנו. וכך אומרת התורה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך".

מבאר רש"י הקדוש במקום: "בכל לבבך – בשני יצריך... ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך – בכל ממונך" (ורש"י מסביר ש"מאוד" זה ממונו של האדם). פירוש נוסף מביאים צדיקים ש"מאוד" זה, פירושו כל דבר שאצלך הוא חשוב וחביב עד "מאוד", וקשה לך להיפרד ממנו, גם עליו עליך לוותר בעבור אהבת ה'.

והשאלה נשאלת בוואריאציות שונות וכמעט כולכם נתקלתם בה: הא כיצד זה ניתן לצוות על הלב לאהוב? מילא, לצוות על עשייה, לצוות על פעולות. אבל להכריח לאהוב?!... ומה יעשה מי שאינו אוהב?

את השאלה הזו תירצו בכמה וכמה אופנים, אבל הם אולי מניחים את הדעת, וללב – שהוא הוא המצווה על האהבה – קשה להם לחדור. ברצוני לספר לכם משל שהביא הגה"ק רבינו יוסף חיים מבגדד, ה"בן איש חי", כהקדמה לאבחנה נפלאה שראיתי המערערת את קיומה של השאלה לחלוטין:

יתום בן שמונה היה אפרים בעת שמצא אותו זבולון העשיר ואספו אל תוך ביתו כבן. הלבישו בגדים ממש כבנו יחידו, צבי, שאף הוא היה בן שמונה, ויחד גידל אותם לתקופת זמן בה לא ניכר כל הבדל ביניהם.

לאה, רעייתו של זבולון, תמהה מאוד למראה התנהגותו של אפרים היתום, מול התנהגותו של צבי – בנה היחיד. בעוד שאפרים נהג לומר "תודה רבה", והודה בהתרגשות בכל פעם שהכינו והגישו לו אוכל, כיבסו את בגדיו וטיפלו בו, הרי שצבי לא מצא לנכון להודות לאמו אף כאשר זו פינתה בעבורו את הצלחת מן השולחן לכיור.

היא הביעה את תמיהתה באוזני זבולון, וכאשר ניסה בעלה להסביר לה שאפרים חש שלא בנח למראה הטובה המורעפת עליו, אבל צבי אינו רואה בכך משהו מיוחד, כשל זבולון בהסברו. לאה לא התרצתה ברעיון.

אך כיון שהיא לא חדלה, כדרכן של נשים, לשוב עוד ועוד באוזני זבולון על השוני שהפליא אותה, הוכרח זבולון לעשות מעשה, וכמובן שנטל את רשותה של לאה לכך והזהיר אותה שתכבוש רחמיה ולא תאמר מילה וחצי מילה.

למחרת נטל את צבי ואפרים ואמר להם: מן התורה חייב אני לפרנס את בני רק עד הגיעם לגיל שש שנים. שניכם כבר עברתם את הגיל הזה ומכאן ואילך אינני חייב לכם מאומה. קחו לכם תיק עם מעט בגדים ומעט כסף לצידה, וצאו למצוא את עתידכם בכוחות עצמכם...

שבוע שלם נזקקו השניים לחסדי הבריות באכילה ולינה, עד ששלח אחריהם זבולון את משרתיו להשיבם אל ביתו. מעתה, על כל כף וכף של מרק, על כל פעולה קטנה שנעשתה עבור צבי, הודה והילל ושיבח בכל פה את הוריו מולידיו על הטובות שגמלו עימו. עד עתה סבור היה שזוהי חובתם, כעת נוכח לדעת שהם פשוט מעניקים לו!

כעת נעבור לפירושו המופלא והמיוחד של רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע: "בכל לבבך" – הקב"ה נותן לאדם לב פועם השולח חיות לגוף כולו. אין צורך לדמיין מה קורה כאשר חלילה מספר פעימות תיעדרנה...

"בכל נפשך", הנפש, היא כח הרצון. הקב"ה העניק לנו חיים עם שאיפות ורצונות, עם אתגרים ומכשולים בכדי שיהיה לנו תוכן וטעם בחיים. שלא נחיה כבהמות ללא תכלית. "בכל מאודך", הדברים החשובים ביותר בחיי האדם, כמו גם הכסף והפרנסה – הכל מגיע מאת הבורא יתברך.

עד היום חשבנו שזה מובן מאליו, אבל אם נתבונן נגלה שחלילה אפשר גם אחרת. אז הוא בעצם מעניק לנו ללא סוף מטובו.

* * *

כאשר מתבוננים בכך שהקב"ה "מסיע אותנו" לכל מיני מקומות, נותן לנו את הדלק ואת הביצועים, בתוספת פינוקים והכל במתנה גמורה – אפשר שלא להיות מרוצים?!

עד שנשאל איך מצוה התורה על הלב לאהוב אותו, "ואהבת את ה' אלוקיך". התשובה הרמוזה בהמשך הפסוק שואלת בדיוק ההיפך:

אפשר שלא לאהוב אותו?!...