''זו אני כאן, אבא. אני הילדה שלך''

אבנים ישנות וטובות, דוממות
בדמעות ומילים, תפילות ותחנונים, הן ספוגות.
מכילות הן. מקבלות אותי כמו שאני, 
ילדה אהובה של אבא  .
מבטי נע אל על,
השמים כהים כבר והן עוד עומדות האבנים הטובות,יציבות, שותקות, באלם קול.
יונים לבנות מצטנפות בינותיהן 
ואזובי הקיר הישן נעים באוושת רוח חרישית.
לבי נושא תפילה, אך עיני יבשות הן.
קולי מנסה להישמע, אך בוגד הוא בי, ממאן.

''זו אני כאן, אבא. אני הילדה שלך''
אני רוצה לצרוח, אני רוצה לזעוק, 
אני רוצה לדמוע, רוצה להתרפק בזרועותיו של אבא.
אך אני דמומה, ועיני-- יבשות, והלב הוא נסגר פתאום, כאילו תמה מה אני רוצה ממנו .
"אבאאאא", אני זועקת. "הגעתי לפה!!!! לכותל, למקום שהשכינה שלך נמצאת קרוב.
לשריד של המקדש שלך. אז, אז אבא ,תיגע בי. תיגע בנפש הפצועה שלי ,תעטוף אותי.

תיקח את הפחד הנורא שלי, את השנאה, את הכאב, את חוסר השקט.
בוא אלי אבא. אני באה אליך. תחזיר לי.
אבא, אני אוהבת אותך באמת. אני רוצה לעמוד כל היום ורק לדבר איתך. ושכולם ילכו, וכולם ישתקו. ואני אהיה לבד, איתך.
אז למה, למה אני פה ובגלל שסביבי אנשים רבים, ואומות ודתות וקהלים, אז נעלמתי?! איפה אני, אבא, בתוך כל אלה. איפה אני, או איפה אתה???".

אני רוצה פשוט לצרוח ולצרוח ולא להפסיק.
ואז אני מדברת, אליך בשקט. אני מסתכלת למעלה, לאזוב הזה שזז, והאבנים האלה, הטובות.

ואני חושבת על כל הסודות שהן יודעות ולא מגלות, 
ועל התפילות והתחנונים, וכמה, כמה עם ישראל מבקש ומעתיר וזקוק כל כך
ולאט לאט הן מתחילות לזלוג בשקט, הדמעות.

ורעד מתרגש כזה בגב, הנה. אבא שלי נגע בי.
וזה כמה רגעים שאני לא רוצה שיגמרו לעולם .
ויש, יש גם פעמים שלא היו דמעות ולא הרגשתי את אבא.

הרגשתי רחוקה ואטומה וזרה ומנוכרת ולא שייכת ועזובה.
אבל באתי לשם.
כי כואב לאבא כשהוא עושה: ''מי בא אלי'', ואף אחד לא בא.
אז אני באתי, נותר לי רק להמתין ולא להתייאש. הוא נמצא אלוקים, זה רק קליפות שמסתירות. זה רק שקר שמחפה על אמת יפה ונקייה ושקטה כל כך.

אבל אמת קיימת, אף אם אנסה לברוח. אף אם אתפתה לשקר. אף אם אבוא ולא אחוש בה.
היא פה האמת, שלובת זרוע עם אבא שלי.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.