איך נראתה ירושלים לפני 150 שנה? הסופר האמריקאי מארק טוויין מספר

ב1867 עלה הסופר ההומוריסטי האמריקאי, מארק טוויין, על ספינת המסע 'קוויקר סיטי' בדרכו לארץ הקודש. הייתה זו ההפלגה המאורגנת הראשונה של תיירים אמריקניים אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, וטוויין הצטרף לקבוצה גדולה של אמריקאים, רובם נוצרים אדוקים, שהשתוקקו לראות את ארץ התנ"ך. טוויין, שלא היה אדוק במיוחד, הצטרף למסע מתוך סקרנות גרידא ותקווה שהדרך תספק חומרים מעניינים רבים לטורים ההומוריסטיים שלו.

התקווה הזו לא הכזיבה. אוסף הטורים ששלח טוויין ממסעותיו יצא לאור שנתיים מאוחר יותר תחת השם 'התמימים בחוץ לארץ'. עד היום זה ספר מסעות מהנה ואהוב. אבל התיאורים של ארץ ישראל בכלל, ושל ירושלים בפרט, מרתקים במיוחד.

אז איך נראתה ירושלים בעיניו של מבקר מבחוץ, לפני 150 שנה? שם העיר, כמובן, היה שגור על פיו של כל מי שנחשף לתנ"ך, והאסוציאציות בהן היתה קשורה היו כאלה של הוד והדר, מלכות ונבואה, קדושה וטוהר.

מספר טוויין על ההגעה לירושלים כך: "בסופו של דבר, באמצעו של יום, פיסות חומה עתיקות וקשתות מתפוררות החלו להופיע באופק. טיפסנו במעלה גבעה אחת נוספת – וכל צליין וכל חוטא שבינינו הניף את כובעו אל על: ירושלים!"

אבל אחרי רגע ההתרגשות הראשון, מה שהדהים בעיקר את טוויין וחבריו היה גודלה הקטן של העיר. "כה קטנה! היא אינה גדולה יותר מכפר אמריקאי של ארבעת אלפים תושבים...בירושלים יש בסך הכל 14 אלף בני אדם".

"מיטיב לכת יכול להקיף את חומות ירושלים בשעה. אני לא יודע באיזו דרך אחרת לגרום לאנשים להבין עד כמה היא קטנה...הרחובות צרים ומרוצפים בצורה גרועה, וחתולים קופצים בקלות מגג בצד אחד של הרחוב לגג בצד השני, ויכלו לעשות זאת גם לו היו הרחובות רחבים פי שניים...מיותר לציין שהרחובות הללו צרים מידי למעבר מרכבות".

אוכלוסייתה של ירושלים לא הרשימה יותר את טוויין: "סמרטוטים, אומללות, עוני ולכלוך בכל מקום... "...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה".

את הכותל המערבי והמתפללים בו מתאר טוויין כך: "חלק החומה העתיקה שנקרא 'מקום הבכיות של היהודים', בו מתאספים העבריים מידי יום שישי כדי לנשק את האבנים הקדושות ולהתייפח על נפילתה מגדולה של ציון".

ואחרי טיול קצר, שעוצר במספר כנסיות, התיירים מחליטים שהגיע הזמן לזוז הלאה. "אין עוד מה לראות בירושלים".

ב-1867, יהודי שביקר בירושלים או חי בה לא התקשה להרגיש את החורבן. העיר שתפארת ימי קדם עזבה אותה, העיר שרוב אוכלוסייתה היו גויים עניים ובורים. העיר שתיירים באים לבקר בה ומלבד מספר אתרים נוצריים וכיפת הסלע אינם מוצאים בה שום דבר ראוי לציון. העיר שמונה בקושי 14 אלף בני אדם, ושרחובותיה הצרים הם גינת שעשועים אידיאלית לחתולים.

היום, כשירושלים היא מטרופולין ענקית, צריך להתאמץ ולזכור שכמעט אלפיים שנה הייתה העיר המובסת למקום זניח ומוזנח. שועלים הלכו בה. אנחנו חיים את הנס שהתחיל ביכולת הפיזית לבנות את ירושלים, להפוך אותה מעיר קודרת ושוממת כתיאורו של טוויין לעיר בירה יפה, ענקית ושוקקת. אבל במשך רוב שנות הגלות – ירושלים היתה עיר מעוררת רחמים. כדאי לזכור את זה בי"ז בתמוז, כשאנחנו מתאבלים על החורבן ומבקשים שהעיר תזכה לתחייה מחודשת – תחיה רוחנית ולא רק גשמית.