"קול באשה" לא השאיר לי הרבה מקום לגמישות. נאלצתי לחתוך

ירושה וקורבנות. בא טוב מחצה על מחצה בפרשת השבוע שלנו, אומר הרב ברוך רוזנבלום. בתכל'ס, הירושה אכן תמיד גובה קורבנות, תהיה המשפחה אשר תהיה. אצל בעלי תשובה – הסיפור מסתעף. מה ירושתם? בעיקר הפחד להגיד "די! עד כאן הייתי מוכן לעלות על הגריל למען השקר – מהיום, מצאת ישראל ממצרים בית יעקב, מעם לועז".

הפרשה מתחילה בשכר העצום שמקבל פנחס על הריגת זמרי בן סלוא וכוזבי בת צור, על ש"הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל". אריכות ימים מופלגת בת 401 שנה עד ימי יפתח (הספורנו) והוא גם אליהו הנביא, וכך עצם הוא חי וקיים, ויזכה לבשר הגאולה, כפשוטו (בעל הטורים).

איפה ישנם עוד אנשים, שמעיזים לעוף... עד ה' ובחזרה.

ותחשבו על זה - מי רץ באמוק היום למעמקי קידוש השם? לאלו זר ולאלו זר. ולעצמו – אין איש יודע. בעל תשובה, מבקש (לפחות בהתחלה) להיאחז בחרב סביב צווארו בדמותם של מלעיזים אהובים וקרובים, להלן ההורים, המתקשים לקבל את המהלך המרמז (גם אם רק בתת מודע) שהחינוך והערכים שהנחילו דורשים ריענון. וזה, איך נאמר, לכשעצמו מלחיץ. וגם פנחס, מסביר ה"כלי יקר", היה ודאי נסוג מהמעשה, לו היה מתיידד עם החרדות, הפחדים ושאר מיני חברים שבאים בדרך השקר.

אז בואו נקרא לילד בשמו: הרוב לא בנוי לקאטים חדים במסלול החיים. "קיצוני" זה מה שהוי מכנים בימינו את פנחס (ואותי, געוואלד). זריזות ועוד לקדושה, היא מידה שקשה להקנות בנפש, לכן זה מובן. לשם כך בדיוק יש שני מחנות: תשובה מאהבה ותשובה מיראה. בית הלל ובית שמאי. עד פה מוכר. ואז, אחרי 6 שנות תשובה, לפני שבוע ממש, הגיחה דרך הרב צביקה בן דוד ההבנה, שיש עוד נדבח למשוואה: חסד אברהם ופחד יצחק.

ואני רק רציתי לשיר

"קול באשה ערווה" לא השאיר לי הרבה מקום לגמישות עם האמת. נאלצתי לחתוך בבשר החי הכל. הופעות, חוזים, קשרים, השקעות כלכליות וכד'. הכל. בועטת בזבנג וגמרנו, בניגוד מוחלט לרבות מחברותיי, שלא היו מונחות שם וכספו להליך הדרגתי. שקול. מתון. כזה שלא גבה הרבה קורבנות בדרך ומאידך אפשר להוריהם לעכל. ובקיצור – הן התחשבו בזולת ונשענו לאחור. וזה הרגיז אותי. הכעיס ממש. התפוצצתי מקנאה ומסלידה בעת ובעונה אחת!

תחילה חשדתי באגו שלי, הנעלב, שהשם לא ידע אותי למספיק מתייגעת לעבודתו יתברך ורצה להקל, מחשש שאפרוש בדרך, מלהתמודד בנוסף להכל, גם עם קשיי בית מסנגד. ואז חשבתי דווקא שאני מתפנקת בעבודת מידות לקויה ובהיותי פזיזה. ביני לבין קוני, שניהם לא התיישבו. הרי חלק מהליך של כל בעל תשובה הוא החיבור לעצמו בזהותו החדשה, לצרוב מחשבות ולהחליפן למול כולם, ביודעין שזה ישתלם להיות יהודי על מלא – רק לעולם לא פוטוגני/פופולארי.

וניסיתי לפרק את זה בגלישה לצדדים האפלים של התשובה שלי במעט סלחנות: "מי נתן לך את העזות לחתוך בבשר החי ברוב פלחיי חייך? ככה חד, ובטוח בלי לעצור להגניב בשריפות? בלי להציץ  מאחור? הרי בכיפור זה לא תופס, זוכרת?" נזפתי בעצמי.

והנה בפרשה זה נפרע לי כצוהר: הורי, דהמתקרא זרמו עם תשובתי, ולא סתם. הבית ואנשיו ברובו התחרדו לדבר ה', כדי לתת לי מקום למול המקום. נכון, באמת לא החבאתי שום חצאית בתיק, בדרך לשיעור תורה השכונתי. לא אסרו עלי להעמיד פלטה, בחשש ש"אתפנאט" (מלשון פנאטיות). כלום! להיפך. הכל בד"ץ מוטבל מוגעל ושבת הפכה כהלכתה. הכל פשוט טוב וקל. למה? כי כנראה לא התיקון שלי. הקב"ה שם לי בלב להעז, בלי להתעכב בין אדם לחברו. כמו מלטף ומבטיח: תאיצי למעני - אני אתן לך מלכות בבית.

לב-אמיץ שלי, איפה היית? וכמה טוב שבאת הביתה

ואז פגשתי בו. בלב-אמיץ שלי. זה שמראה לי כל רגע בשבוע האחרון שאפשר אחרת. בנחת לאט-לאט, ובהתחשבות נטולת חשבונאות. והוא, לא אחר מאשר חסד אברהם. והוא הראה לי, שאין דין בלי חסד, ונתן לי את הבמה לגרש את הפחד, ולהיפך. מחזקים ומשלימים אחד את השני. בונים ומטפחים רק כדי להיות.

והתבוננתי בפנחס בקנאת סופרים. דרכו הבנתי שאני דווקא מעריצה סמויה-גלויה של המהלך הזה בחיי. של הניתוק. כי כשמשהו בך לא מתפשר ברדיפה שלך אחר האמת האבסולוטית שלו יתברך, זה נותן עוז לאחרים לדבוק בך, להיצמד ולרדות בשקר יחד. כשאתה מעז להיות אתה, בלי להתנצל, אתה מעורר בזה שממולך את מה שחסר בו, כדי להשלים את המהלך הזה בתשובה. את החיתוך, שהוא לשמו קנאת השם!

יש מקומות בחיים שהפחד ראוי וחשוב, ולו רק כי יש דברים שאין מקום להתמהמה בם. קנאתו היא אחת מהם! פנחס יכל לתרץ לעצמו אין ספור פעמים את המעשה ולסגת (הכלי יקר). אבל הוא ידע, שלפעמים על מנת להיטהר – חובה להתלכלך.

פנחס קיבל מתנה ראויה על קנאות השם. היא יוחסה דווקא לאהרון הכהן, מצד רדיפת השלום ופירוק הרוע, ולא כפי שהשבטים לעזו לו שהוא כאבי אימו, יתרו, שפיתם עגלים ("דודאי ראובן" בתוספת ה"כתב סופר").

זכיתי מהשם לכוח מיוחד, להתמודד עם הרבה במהלך התשובה שלי. עד היום. תמיד. אבל קנאות להשם זו מתנת חינם שקיבלתי, כנראה בירושה. רק בלי הקורבנות...

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל

לתגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה לאוריין יסכה רייס: hashemonly@gmail.com (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין יסכה רייס לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום). חייגו לטל' 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il