מותק, גבול לפניך: על ילדים וגבולות

אבישג עמדה ליד החלון בבית ורצתה לקרוא לבני ולהודיה. פתאום נסוגה מעצמה ונכנסה למטבח. בשביל מה לה לצעוק? היא התלבטה אם שווה לה בכלל להרים את קולה. הרי בימים האחרונים היא ממילא צועקת לריק. בגרון ניחר היא קוראת להם, מכריזה שוב ושוב בצרידות, והם פשוט לא באים. פעם הם היו מתחננים אליה להישאר עוד קצת למטה. היום הם בכלל לא מתייחסים לדברים שלה. הם יודעים שהיא כבר מכירה את זה שהם כבר רגילים בכך, וככה זה. היא קוראת, והם נשארים.

היא ישבה במטבח חסרת אונים ודי מודאגת. אם בגיל הצעיר הם לא שומעים לה, מה יהיה אחר כך? אם ככה זה בענייני שגרה של משחקי גינה, איך זה ישתפר בהמשך? האם הם לא ייחסו חשיבות לדברים שלה? האומנם מילותיה תישארנה תמיד בחלל? איך היא תכוון אותם? איך תהיה לה משמעת בבית הזה? הנה, עובדה: היא לא יודעת לעשות את זה.

באורח פלא צלצל מכשיר הטלפון ואבישג הרימה מדוכדכת.

"מה הקול הזה?" חקרה מיד הדס, אחותה הנמרצת. "את לא נשמעת טוב".

"הגעתי למסקנה שאני לא יודעת לחנך", אמרה אבישג בקול נכאים. "הילדים שלי לא מייחסים משקל לדבריי אותי. אני מדברת לאוויר. אני לא יודעת מה יהיה אתם בהמשך החיים, אם כבר עכשיו הם ככה מתנהגים".

"מה קרה עכשיו שנשברת?" שאלה הדס, מוכנה להרעיף ים של עצות על אחותה המדוכדכת ובלבד שתרים את מצב רוחה לגבהים הרגילים.

"אין לי כוח לקרוא להם הביתה, כי הם ממילא לא מתייחסים".

"מה זה ככה כל יום?" שאלה הדס. "כן, כל יום! אני עומדת בחלון וקוראת להם לעלות. הם פשוט ממשיכים לשחק. לא מתייחסים אלי בכלל!"

"אז איך בסוף הם בכל אופן עולים הביתה?"

הדס שאלה שאלה כה תמימה, אבל המתינה לתשובה.

"יש כמה אפשרויות", פירטה אבישג. "או שכל הילדים עולים ומתחיל לשעמם. או שהם רצים הביתה לשירותים או לאכול ולשתות. או שאני יורדת למטה וקוראת להם. אז הם מבינים שזה רציני ואין משחקים".

"אז למה את לא מחכה גם היום שהם יעלו מעצמם?"

"כי היום יום ראשון והם עייפים מאוד משבת. חזרנו מאוחר מטבריה ואין להם כוח. אני רוצה שיקומו מחר ליום נורמלי. הם חייבים לעלות הביתה כעת".

"אז אם ככה יש לי רעיון." התלהבה הדס. "במקום שתקראי עשר פעמים מן החלון, ואחר כך תרדי להראות להם שזה רציני – תרדי כבר עכשיו למטה ואז הם יבינו שזה רציני כבר בפעם הראשונה".

השיחה הסתיימה, העצה התקיימה. זה עבד! אבישג ירדה למטה, קראה לשני ילדיה, אחזה בכפות ידיהם הקטנות ועלתה עמם הביתה. בלבה היא חשבה שלמרות הקושי המסוים הכרוך בירידה לגינה, זה עדיין עדיף מאשר לעשות זאת בנוסף לסדרת קריאות נואשות מן החלון. ככה היא מתחילה כבר ישר מהסוף.

ישר מהסוף

העצה להתחיל ישר מהסוף מועילה להורים רבים. מבלי משים נוצרת בבית התניה האומרת כי בפעמים הראשונות זכאי הילד שלא לשמוע, כי ההורים בעצם מוכנים לכך. הם פשוט מסכימים שהוא לא ישמע. מנין הם יודעים זאת? עובדה שיש איזה שלב שבו הם עוברים לתגובה חדה וחריפה, ואז בלי מילים קולטים כל הנוגעים בדבר שהפעם זה כבר לא עובר בשתיקה.

כך למשל אומרת חגית לביתה בפתח המכולת. "היום אל תבקשי ממני ממתקים. טוב? קנינו לך מספיק ממתקים לשבת, נכון?" חגית מתנצלת מעט תוך כדי דבריה, והמסר הסמוי הזה עובר גם הוא לבתה. היא חשה את נימת ההתנצלות הקלה שנשזרה בדברים והיא מבחינה בהחלט בחוסר הביטחון. ואכן חגית בעצמה אינה בטוחה שאפשר לדרוש מילדה קטנה שלא לבקש דבר במכולת. לכן היא רק אומרת. אסתי הקטנה חשה את הנימה הזו, והיא מיד מביאה כמה ממתקים ועוטה הבעה מסכנה ומתחננת. "אמא אמא אני רעבה". "אז רק אחד וזהו!" אומרת חגית. אסתי מבינה את הרמז. "אמא מה אכפת לך שתים? אני אחלק אחר כך גם לנריה". אמא מסכימה שנים. "ואני צמאה נורא נורא", רוטנת אסתי. "אני ממש הולכת להתעלף". אמא של אסתי נותנת לה רשות לקחת גם טרופית עם קש, אבל אסתי מעדיפה כוס ברד. בסדר, שיהיה ברד. "אבל!!!" הפעם הנימה הברורה של חגית משדרת ביטחון. "לא לבקש ממני אפילו בקשה אחת! אני לא קונה יותר שום ממתק!" הדברים כה ברורים, והפעם אסתי יודעת שזהו. יותר לא מבקשים אפילו ממתק אחד. מה היה ההבדל? ההבדל המשמעותי היה בנימת הדברים. גם הילדה הקטנה מבחינה בחושיה המפותחים בין ההססנות שנשזרה קודם לכן לביטחון היצוק עכשיו. אבל הפעם נותר בלבה של חגית גוש של כאב. למה? למה צריך לדבר אל הילדים בתקיפות כזו? היא היתה רוצה לדבר בנועם ובכבוד, ברכות ובחביבות. למה צריך ככה להיות תקיפים? זה אכפת לה.

אילו היתה חגית מתחילה 'ישר מהסוף' ומשווה לקולה את הטון התקיף כבר באזהרה הראשונה, היא היתה פונה מיד בתקיפות. האם היא היתה משיגה את אותה תוצאה? האומנם היתה הילדה מבינה את האזהרה, כי אמא מתכוונת הפעם לכל מילה? מסתבר שאצל ילדים יש חוש צדק ערני ומפותח, רגיש לכל ניואנס שבעולם. אילו היתה חגית מדברת בתקיפות, לא זה היה מה שעוזר. זה היה מצליח רק בתנאי שזה היה אמיתי! רק אם היתה באמת בטוחה בדבריה ומודיעה הודעה החלטית לגמרי. אם הדברים היו קלושים ורופסים גם בדעתה, זה לא היה מגיע כשדר עוצמתי וחד משמעי. הדברים משמחים, כי הם מוכיחים שאין צורך אמיתי בתקיפות יתר או בקפדנות. לא הם עושים את העבודה. ההחלטיות הפנימית שלנו היא זו שעושה את העבודה. אם השדר שלנו ברור בינינו לבין עצמנו גם הילדים יבינו זאת. בסיפור שהובא כאן לדוגמא היתה חגית בעצמה מסופקת. היא הציבה בלי משים את סימני השאלה בדבריה, כי היא בעצמה התלבטה אם תקנה עכשיו ממתק או לא. אילו למשל לא היה לה כסף בארנק ואפילו לא היתה בוחרת לספר זאת לבתה אסתי, היא היתה מדברת אחרת. "תשמעי אסתי", (ולאו דווקא בתקיפות!) "הפעם אל תתגרי מהממתקים, כי אני קונה רק ירקות. לא נקנה היום שום ממתק". חגית לא חייבת להסביר לילדתה בכל פעם למה ומדוע, אבל האופן שבו היא פונה מעביר את המסר ועד כמה הוא החלטי.

שתצרח?

ילדים מגששים אחר הגבול שמציבים להם ההורים. הם יודעים בדיוק מה ינענע את הגבול ומה יהפוך אותו להיות גמיש ורעוע. פעם התארחה אצלי ילדת חמד בת חמש. היא פתאום נזכרה שיש להם בבית קרטיבים מיוחדים. "אני מקווה שאף אחד לא אכל לי את הקרטיב", אמרה. חשבה לרגע, ואז: "טוב בטח אמא שלי תקנה לי חדש, כי אם לא אני אצרח".

קראתם? מה דעתכם? בטוחה שגם אתם הזדעזעתם. אולי אתם מדמיינים איזו ילדה מופרעת עם התנהגויות מוזרות. ילדה שצורחת סתם בגן ותופסת התקפות של פאניקה. אז זהו שלא. מדובר בילדת חמד מקסימה ותקשורתית. בגן היא אף פעם לא מרימה את קולה. אבל בבית, היא מפעילה סירנות שמחרישות את כל השכונה. למה? כי ההורים שלה נבהלים מזה. אמא שלה ממש לא מסוגלת לשמוע אותה מתחילה. רק נשמעת היבבה הראשונה, וכבר האמא נחלצת בבהלה על מנת למנוע את הצווחה העולה ומתפרצת. מסיבה זו בדרך כלל מספיק לילדונת להשמיע את הפתיח, את הקול הפותח, את הרמז שהנה הנה עומדת לפרוץ כאן סופה מבהילה של צווחות. אמא שלה מיד מסכימה לכל, העיקר שתהיה בשקט.

מבחוץ זה נשמע נורא, אבל האמת היא שתופעה זו מתרחשת בבתים רבים. בגיל צעיר מזהים הילדים את החולשה הזאת, וכל זאת בשל חוסר מודעות. הורים שמבחינים בתופעה כזאת בביתם חייבים להסכים עם התקפה מסוימת, או אפילו שתים שלוש. כאשר יש גבול החלטי, הילד צריך להבין שגם צרחות לא יועילו. הרי יש מקומות שבהם לא ניתן לו. אם הילד למשל יבקש לשמוע מנגינה בשבת – ההורים יביעו את התנגדותם בצורה כה בוטחת. הוא יבין שגם צרחות לא יועילו. אז למה כשהוא מבקש ממתק במכולת ההורים מיד מתקפלים? כי הוא יודע שצרחות במכולת מביישות אותם כל כך והם לא יעמדו בזה. אז תעמדו בזה פעם אחת! תנו לילד לבכות, היו שווי נפש, התנהגו באורך רוח והראו לילד שלכם שגם אם הוא איבד שליטה – אתם לא איבדתם.

"פעם אחת נתתי לו לצרוח בסופר", מספרת אמא של אמיתי. "ומאז נהיה שקט. אמרתי לו בקול רגוע 'אמיתי החמוד, אנחנו לא נקנה לך שוקולד כי זה לא בריא, בעזרת ה' אתה תתגבר על הצרחות שלך'. אמרתי את זה פעם אחת, פעמים, שלוש. המון פעמים. עד שהילד הבין מטון דיבורי שאני לא הולכת לצאת מהכלים. הוא היה המום, כי עד אז צרחות היו מפרות לי את כל שיווי המשקל. לא הייתי מסוגלת והייתי קונה לו הכול, העיקר שלא יצרח לי במקום ציבורי".

לשמוע 'לא'

ילדים זקוקים לגבולות. העובדה שאנחנו עוצרים אותם ולא מרשים להם, כל דבר מחזקת את הפנימיות שלהם ועוזרת להם לגדול כמבוגרים שמסוגלים להציב גבולות גם לעצמם. כאשר ילד חי בלי גבולות, הוא מאבד את הביטחון שלו ואינו מסוגל לתת לעצמו גבולות. מי שלא יכול לשמוע 'לא' יתקשה בעתיד לומר לעצמו 'לא'. זה כלי חשוב מאוד בהתפתחות האישיות. כאשר ילד מסוגל להתמודד עם גבולות, הוא גם יכול להשקיע בחיים שלו, על ידי דחיית סיפוקים, חתירה למטרות ועמידה בפני פיתויים. מי שיכול לשמוע 'לא', יוכל בהמשך החיים לומר לעצמו 'לא', וזה אומר שהוא יוכל להגיד 'לא' למיטה הקורצת, ו'לא' לבטלה המפתה. הוא יוכל להתגבר על יצרו ולעבוד על המידות, הוא יוכל לכבוש יעדים ולהתקדם בעזרת ה' בחיים.

כאשר ילד מבקש דבר מה ואתם יכולים לתת לו – תנו לו בשמחה. אפשרו לו ליהנות, להתקדם להתפתח ולטעום טעמים חדשים. אבל אם יש לכם סיבה שלא להרשות, היו ברורים בדעתכם. החלטתם שלא? אל תפחדו! בבית שלכם אתם המבוגרים שמסתכלים על התמונה במבט רחב ובוגר. אתם מחליטים מה טוב לילדים שלכם ומה רע. מה נכון ומה לא נכון, מה עדיף ומה לא מומלץ.

מסיבה זו חשוב להכיר לילד גבולות ולא רק מול סכנת גוף ממשית. אל תפחדו להציב גבולות משפחתיים התואמים את העקרונות שלכם למען ילדיכם. "אצלנו לא אוכלים ממתקים באמצע השבוע", "אצלנו שותים רק מים". "אנחנו לא הולכים לטיולים בחול המועד, אפילו אם כל השכנים הולכים". "אצלנו לא הולכים להופעות מהסוג הזה, אפילו אם כל הכיתה כבר קנתה כרטיסים".

תגידו גם 'כן'

בתוך מסגרת הגבולות של הבית תגידו גם 'כן'. תנו לילדים גם את חווית העצמאות ואת ההתנסות בבחירה החופשית. כך למשל אומרת קארין לבן שלה: "אנחנו לא יוצאים לטיולים בחופש, אבל אתה יכול לבחור להזמין בני דודים או ללכת לים". גם שמואל, אב לילדה מתבגרת, אינו חושש להבהיר: "לבית של שוש את לא הולכת. את תבחרי לך חברה אחרת מהכיתה. זה לא הסגנון שלנו ואת יודעת את זה".

נעמי ראתה שלבתה קשה מאוד עם הגבולות האלו. אבא אסר על יונית להתחבר עם שוש, אבל יונית לא מתאוששת. היא הבינה שיש כאן מציאות חברתית מורכבת. אבא של שוש יודע למה הוא עושה זאת. גם נעמי האם מבינה. היא אמנם לא היתה מתעקשת עד כדי כך, אבל בעלה ממש בטוח בזה. מה עושים? איך עוזרים ליונית עם המצב החדש? את הגבול היא לא שוברת. להפך. היא מחזקת את הדברים, אך מציעה דברים נוספים לבחירה. "רצית היום ללכת לשוש, ואנחנו לא מרשים. בואי נחשוב על רעיון אחר. את יכולה לבחור: או ללכת אתי לקניות או להזמין את השכנות לארוחת ערב נחמדה". יונית רוטנת קצת, אבל בתוך לבה היא מרגישה את הרצון הטוב להועיל לה, ואת המרחב המסוים שנפתח לה לבחירתה החופשית. "אני מסכימה גם ללכת אתך לים", אומרת נעמי האם, ויונית יודעת שזה הצעה לבבית במיוחד, כי אמא שלה ממש לא אוהבת ים וזה קשה לה לצאת לנסיעה הארוכה והמעייפת הזאת. אבל אמא שלה רוצה לשמח אותה! אמא שלה רוצה שהיא תהנה! הם לא סתם אוסרים עליה דברים, הם דואגים לה באמת ובתמים! אמנם אוותו יום לא אמרה יונית 'תודה', ופניה חמוצות היו במשך שעות ארוכות. אבל בעומק לבה היא הבינה הרבה יותר ממה שהעזה להביע. היא ידעה שהכול נעשה פה מתוך רצון טוב לשמור עליה וגם לפנק אותה. את הטעם הטוב הזה היא תנצור בתוך תוכה, וממנו היא תשאב כוחות להתגבר ולקיים את רצון ההורים האוהבים שלה.

לא לטעמי

להוריה של יונית יש התמודדויות לא מעטות עם סגנון הלבוש שלה. הם מבליגים המון. "בואי נשמור את ההתערבויות שלנו למה שחשוב באמת", מדגיש לה כל הזמן בעלה. לנעמי זה קשה. היא שונה כל כך בטעמה מהבת שלה. אבל בכל זאת היא מתגברת. אם הבגד אינו לטעמה, היא לא אומרת מילה. מתגברת, כובשת, מחמיאה! אבל בענייני צניעות היא לא מתפשרת. על כללי הצניעות היא עומדת. "קחי איזה צבע שאת רוצה, רק לא את האדום הזה. זה אסור". "את יכולה לקנות את הקרדיגן הזה, הוא יפה מאוד. אבל רק במידה הבאה". המילה 'יפה' ממש הזויה בעיניה של נעמי. היא שונאת כל כך את הקרדיגן הזה, ועוד לשלם עליו כסף... אבל יונית אוהבת אותו ובמידה הבאה הוא גם צנוע. אז למה לעצור אותה? יש להם מספיק מקומות לעצור אותה, צריך לאפשר לה גם מרחב לבחירה אישית.

אז אל נא תמציאו גבולות, ואל תגבילו את הילדים בלי מחשבה. היו ברורים עם עצמכם ואל תחששו גם לקחת לעצמכם פסק זמן למחשבה. "אני מתלבטת, אשאל את אבא", אומרת אמא ומחנכת בזה את ילדיה להתייעצות ולכבוד לאבא המחליט את עקרונות הבית. "אנחנו נדבר על זה בערב ונחליט", אומר אבא ומנחיל לילדיו דוגמא אישית עצומה של יישוב הדעת, מתינות וכבוד הדדי. הילדים מתחנכים לסבלנות, הם מעריכים את החשיבה היסודית ומפנימים את העובדה שגבולות הבית לא נקבעים מסערת רגשות, מ'קריזה' פתאומית או מחוסר פרגון. הם נקבעים מתוך חשיבה מתונה ומקיפה למענם. וכך, גם אם גבולות מסוימים מאכזבים אותם – הם לא סתם צרות שנחתו מהאוויר.

אז מה שטוב ותורם לילדים - אפשר לתת להם בלב טוב, אבל חלק מן הנתינה היא מתן גבולות. רוצים לתת לילדים את כל העולם? תנו להם בשפע מכל מה שאפשר, ותנו להם גם את המתנה היקרה הזאת, שקוראים לה גבולות.