הרב, איך מתמודדים עם מצבי לחץ בזוגיות?

נתחיל את הטור הזה בחידה: איך יתכן שגבר טוען שהוא אומר לאשתו כל הזמן עד כמה הוא מעריך אותה, ומראה לה את הערכתו פעמים רבות ביום, ולמרות זאת האישה מוכנה להישבע שבעלה לא מעריך אותה?

התשובה פשוטה: לא המציאות היא הקובעת - אלא הרגשת האישה היא הקובעת, והאישה מרגישה שהיא אינה מקבלת הערכה. בקשר לטענות הבעל, הוא כנראה לא משקיע במקומות הנכונים, ולכן איפה שהוא כן משקיע – זה פשוט לא מספיק כדי לשכנע.... משל ל"פול גז בניוטרל". יש מצבים שבהם האישה בוחנת אם דברי בעלה אליה אכן כנים. ננסה לבחון כמה מהם.

מצבי לחץ

כאשר מגיעים ניסיונות, האישה בוחנת אם גם אז בעלה מבטל רצון עצמו ומתחשב בה – ואם אכן כך הוא נוהג - אז מוכח לה ומתאמת אצלה בלב שבעלה באמת מכבדה. מציאות חיינו מורכבת ממצבים בהם מתגלים בהכרח מפעם לפעם חיכוכים ומצבי לחץ. מצבים אלה מבחינת האישה הם כמו מבחן המודד אם ביתר הזמן אנחנו רק מעמידים פנים, או שאנו באמת מעריכים ומכבדים אותה, שהרי זה אחד מהמקומות בהם אדם ניכר (בכעסו, כמבואר בעירובין ס"ב ב').

בגלל שבאמת קשה להתמודד במצבי לחץ, צריך להתאמץ בכל הכח לנסות להימנע מהם. לחוץ בערב שבת? תכינו שבת כבר ביום חמישי. תמיד רבים בדרך כשמאחרים ויוצאים ברגע האחרון? תקדימו לצאת שעתיים קודם. כל אחד יתבונן בעצמו באיזה מצבים יש לחץ בביתו, ואני בטוח שהוא יופתע לראות באיזה קלות טכנית אפשר להסיר את הזמנים המיותרים האלה מהחיים. החיים מאתגרים אותנו עם מספיק ניסיונות לא צפויים, וחבל ליצור ניסיונות יזומים אם אפשר בקלות להימנע מהם.

החיוב להימנע ממצבי לחץ

וכבר בקדמונים מובאת העצה לנסות להימנע ממצבי לחץ, כמבואר ברמח"ל (מסילת ישרים פי"ג) וז"ל: כיון שבהיותו בעסק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו, על כן צריך שבעודו רחוק ממנה, ישאיר עצמו רחוק, כי אז קשה ליצר לקרבו עכ"ל, וכן כתב החזו"א (אמו"ב פ"ד ס"ט) שחוב מוסרי הוא שלא להיכנס למקום שעלול לבוא לידי ניסיון, וכמו שאמרו (שבת ל"ב א') לא יעמוד אדם במקום סכנה, ואם בסכנת הגוף – כל שכן בסכנת הנפש, וגם במידת דרך ארץ כן, ראה שם.

ובאמת שכבר מצינו בחז"ל תקנות שונות שמטרתן למנוע חשש מריבה [ראה גיטין כ"ו ב', ובשו"ע או"ח סי' רס"ג ס"ג לעניין הדלקת נר שבת, סי' ר"נ סק"ה לעניין השחזת הסכין, וסי' ר"ס ס"ב לעניין שאלה בניחותא]. וחז"ל מצאו לנכון לתקן לכל הדורות תקנות אלה, ואולי רצו ללמדנו שכולנו צריכים להתבונן היטב מה הם המצבים המועדים ללחץ וריב ואוירה לא נעימה, ולהיערך קודם לכן בצורה המתאימה למנוע ניסיון חמור זה.

התנהגות בזמן מצבי לחץ

יש באדם כח שמאפשר לעצור. כמו שלכל מכונית יש בלמים, שתפקידם לעצור את המכונית בזמן הראוי, כך גם באדם, יש את הכח שמאפשר לבלום בעת הצורך. וכמו שאנו צריכים ללמוד לשלוט בכוחות המניעים שלנו, כך גם צריך ללמוד לשלוט בכוחות שבולמים. הזמן שבו ניתנה לנו אפשרות להתאמן בהפעלת כח זה הוא זמן מריבה, שעליו נאמר (חולין פ"ט): אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כ"ו ז'): "תולה ארץ על בלימה". מי שמצליח גם בלהט הריב, להחניק את הכעס המשתלט עליו 'עד יעבור זעם', ומזכיר לעצמו שהכל בהשגחה והכל לטובה, וממילא מצליח לבלום עצמו, בזכותו מתקיים העולם! ולכן על כל אחד ואחד מוטל להתפלל על זה בכל הלב לבורא העולם, שייתן לו את הכח לא להרוס, אלא להרגיע את הרוחות, ולעשות כל שביכולתו שלא לתת למצב להיגרר, כי הנזק בכל מריבה הוא נוראי.

ומצבי הלחץ יכולים להיות מוגדרים כמבחן לא רק כלפי האישה, אלא גם כלפי הקב"ה – עד כמה אנחנו מצליחים ליישם את כל אותם ערכים רוחניים נשגבים בהם אנו עוסקים, וכל ניסיון הוא ממש סוג של 'בוחן פתע' באמונה. אנו נוטים לחשוב שנענועי הלולב או עצימת העיניים בתקיעת השופר הם הזמנים בהם עיקר המבחן שלנו, אבל האמת היא שרגעי המבחן האמיתיים הם דווקא בדרך בה אנו מתנהגים ברגעים הקטנים. וקצת סמך לכך מדברי המדרש (שמות רבה ב' ב') על הפסוק (תהילים י"א ה'): "ה' צדיק יבחן" - בחן למשה ולדוד בצאן, דווקא גילויי הרחמים של משה רבנו ושל דוד המלך עם הכבשים, העידו וגידלו את מנהיגינו הגדולים.

ניסיונות של מלכים

גם למלכים יש ניסיונות. מלך יכול להיגרר לחשוב שבאמת יש לו שלטון וממשלה, ושרק על פיו יישק דבר. במבט ראשון נראה שבגישה זו קשה לאנשים הפשוטים לטעות, כי המציאות מוכיחה אותם עם מצבים שמוכיחים להם כמה הם מוגבלים במציאות קיימת, ולכן רק מלכים יכולים לטעות בזה, כיון שהם אינם צריכים למסור דין וחשבון לפני בשר ודם, כלומר אין אף אדם או גוף שמשגיח עליהם, ואכן הרבה מלכים טעו בנקודה זו, וכמה כל כך הפריזו בזה עד שהחשיבו את עצמם לאלוהות (ופרעה בראשם). להבדיל, אצל מלכי ישראל יש מצוה מיוחדת שלא ירום לבבם, אלא על המלך לזכור שאפילו לו אין חופש פעולה מוחלט, ויבוא יום והוא יצטרך לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים על כל פעולה שעשה, והדברים פשוטים וברורים.

מה כל זה קשור אלינו? התבוננות מעמיקה מגלה שלא צריך להיות מלך כדי לטעות בזה. הרבה אנשים שמגיעים לשררה ומנהיגות, אפילו בתחום צר (לדוגמא רס"ר, או להבדיל גבאי בית כנסת) יכולים ליפול בזה, ולמרות שבשכלם הם יודעים את העובדה שלא הם באמת השולטים, ידיעה זו לא חלחלה לרבדים הנמוכים יותר, ולכן התנהגותם (בתחום מלכותם המדומה) היא כאילו בזה מותר להם גם לנהוג בגסות, להטיל אימה, כי במלכותם הקטנה אינם חייבים דין וחשבון לאיש. וכך גם בתחום הבית, קל להתפתות ולסגל דפוסי התנהגות מחפירים (צווחניים, ילדותיים, אנוכיים או מפחידים) בגלל אותה עצת היצר שמשכיחה מאיתנו שגם בתוך הבית אנחנו לא באמת חופשיים לנהוג כמו שבא לנו, אלא שגם שם (ואולי אפילו - בעיקר שם) אנחנו באמת נמדדים.

ובספר פלא יועץ (ערך אכילה ושתייה), האריך בכך שאין להקפיד על בני ביתו על שום דבר, וסיים שכדרך מידתו עם אשתו ובני ביתו, כן מן השמים דנים אותו. העמק בזה, ותעביר על מידותיך, כי יותר ממה שאשתך ומשרתיך חייבים בכבודך, אתה חייב בכבוד ועבודת קונך, עכ"ל הפלא יועץ.

המחשת העניין

אפשר להמחיש את החשיבות שבהתמודדות בזמנים כאלה, על פי מה ששמעתי ממערך האבחון הפסיכולוגי של קורס קצינים בצבא, שם החיילים עוברים תרגילי כושר מפרכים במשך כל שעות הבוקר, והם חושבים שאז הם נבדקים, ובצהרים כשהם רעבים מחלקים אותם לקבוצות ונותנים להם מנות מזון. מה שהחיילים לא יודעים שרק אז הם מצולמים, ופסיכולוגים מומחים בוחנים כל תנועה בהתנהגותם - אם הם דאגו לחבריהם והראו אחריות בניהול ובחלוקת המזון או הסתגרו לעצמם. ואותם חיילים לא ידעו שכל ריצותיהם והתרגילים המפרכים שעשו במשך כל הבוקר לא זכו להיבחן על ידי צוות האבחון, ודווקא זמן הסעודה נבחן בדקדוק. וחשבתי שאולי עיקר הניסיון שלנו הוא בזמני הלחץ, וכגון בשבת המבחן אינו היאך אנו מענגים אותה (למרות שגם זה בכלל, ואין מידת הקב"ה כמידת בשר ודם), אלא עיקר המבחן היאך אנחנו מתמודדים עם לחץ הזמן שבכניסתה.

ההתנהגות לאחר מצבי הלחץ

ראוי להדגיש שאחר היציאה ממצב מתח, ראוי ללכת בדרכיו של הקב"ה שהוא רחום וחנון ומכפר עוון. וכך גם עלינו לשכוח ממשקעי העבר שאינם אלא דמיון המונע בניה חיובית, וגורם לנו להמשיך ולשקוע בבוץ של מצב החוסר נעימות שכולו דמיון. עלינו לזכור שאנו הגברים לא נבראנו מהצלע, ולכן הדבר קל יחסית עבורנו יותר מנשותינו. וגישה זו נכונה לא רק ביחס לסלחנות עם האישה, אלא גם ביחס לכל אחד עם עצמו, וכמו שהתבאר בפרקים הקודמים.

צריך לדעת שיש גם רגעים של מריבה שבהם הכל נראה שחור ומייאש, אבל גם באמונת ה' יש רגעים של בלבול, והחכמה היא לסמוך על רגעי הבהירות שהיו, הרגעים שראינו מעגלים נסגרים, הרגעים שבהם חשנו בעצמנו בהשגחת ה' הפרטית עלינו – את הרגעים האלה צריך לנצור ולזכור, ולנווט את דרכנו על פי ההשגות והבהירות שהיתה לנו אז - גם כאשר חשוך לנו בפנים – וכך בדיוק גם בנישואין: גם בזמן של משבר לזכור לאיזה שיאים אנחנו מסוגלים להגיע ביחד ולסמוך על כך שבעזרת ה', הגל הזה יעבור ונוכל להמשיך באהבה - מבלי לאבד עשתונות בכל פעם שיש קצת חושך.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן