"הייתי על הידיים של השם"

הימים האלה הם ימים מעיקים. הם באנרגיות של קושי, של כאב, של אֶבל. מידת הדין מתוחה, צריך להיזהר, קרו הרבה דברים, שלא יקרו יותר דברים... ובית המקדש עוד לא נבנה...

משהו מזה אמרתי להשם בתפילה פרטית. "אתה יודע, זאת כזאת תקופה מעיקה. זו תקופה קשה. זו תקופה עצובה שמתחברת בנפש לזה שאני ממילא חושבת שאני רעה ולא בסדר. כל החיים אני מדחיקה את הפחד הפנימי שלי שמעבר לסיבוב מי יודע איזה קרוקודיל מחכה לבלוע אותי. תמיד מפחיד לחיות כאן בעולם, ובתקופה הזאת של תשעת הימים יותר מתמיד. אתה יודע, ריבונו של עולם, מאוד מסוכן בחיים; אפשר פתאום למות... יצר הרע דואג להזין בקביעות את הפחדים שלי, וכעת, בתקופה הקשה הזאת, הוא עוד יותר מצליח"...

על הידיים של הקב"ה

ובמקום תשובה, נזכרתי בראיון שערכתי לפני שנים, עם יהודית ויינברג. אישה מיוחדת שעברה פיגוע קשה באוטובוס שנורה בכניסה לעמנואל, בתאריך ז' באב לפני כעשור.  

היא סיפרה שהיא ספגה צרור של יריות, הרגישה שהיא מאבדת המון דם והעזרה מבחוץ התמהמהה. האוטובוס היה ממוגן ירי מכל צדדיו, מה שלצערנו לא הפריע ליריות מן הגג לחדור פנימה, אבל כן חסם את אנשי כוחות ההצלה, שהגיעו בסופו של דבר, מלפרוץ פנימה.

בסופו של דבר מישהו הצליח לפרוץ פנימה מאיזה חלון קטן אחורי, דק וצר, שכאשר הוא הסתכל עליו ימים אחדים לאחר מכן הוא אמר: "אין לי מושג איך עברתי, אני הרבה יותר שמן מזה, פתאום פשוט הייתי בפנים".

יהודית ויינברג שמעה שמישהו סוף כל סוף מצליח לחדור לאוטובוס והתחילה לצעוק: "אני נחנקת!" לעצמה היא אמרה: "תצעקי שאת נחנקת למרות שאת לא באמת נחנקת. תצעקי חזק כדי שייגשו אלייך". זה היה לא ייאמן, הבהירות וצלילות המחשבה שהייתה לה שם לאורך כל הזמן. פלאי פלאים.

הבנאדם שנכנס לאוטובוס סיפר מאוחר יותר בעדות שלו: "יש כלל ראשון באירוע רב נפגעים, שכשמישהו צועק – אליו לא ניגשים. מי שצועק כאילו מעיד על עצמו שהוא בסדר. קודם כל ניגשים למי ששקט, כדי לבדוק מה אצלו העניינים. ועם זה שאני מיומן, עם זה שכבר הייתי בכאלה אירועים, עם זה שאני משנן את הכללים בעל פה, ובניגוד לכל הכללים, ניגשתי קודם כל לאישה ההיא, שצעקה שהיא נחנקת. גיליתי שעורק ראשי ברגל שלה נפגע ועשיתי לה מיד חסימת עורקים".

אחר כך, כשהרופאים בבית החולים ניתחו את סיפור הפגיעה וההצלה שלה, הם אמרו שאם הדימום היה נמשך עוד עשרים שניות היא הייתה הולכת לעולמה. כשסיפרה לי על כך קיבלתי צמרמורת. אמרתי לה: "וואי! יהודית! עשרים שניות!! מה זה עשרים שניות? זה כלום!"

היא הסתכלה עליי במבט יציב ואמרה לי: "מה זאת אומרת מה זה עשרים שניות? הייתי על היד של השם. אנחנו כל הזמן על היד של השם! על היד של השם עשרים שניות זה קצת? שבריר שנייה זה קצת? לא, זה ריבונו של עולם! זה מדויק כחוט השערה! אצל השם יתברך, גם בועת סבון בטוחה ונצחית כמו מוט בטון. אז עשרים שניות זה היה מרווח ההצלה שהשם סידר לי בהשגחה פרטית".

על הידיים של הקב"ה הכול כל כך מוגן. גם כשחשוך. גם כשאנחנו בגלות; גם כשיש הסתרת פנים.

כשהפנים מגולים - יושבים בבית, הנברשות מוארות, הקרבנות, הכוהנים, הלווים... זה נקרא הארת פנים. הסתרת פנים פירושה שהאור מכובה והפנים נסתרות בחשיכה, אבל הן לא לא-קיימות. אנחנו עדיין אצלו ואתו בהשגחה פרטית מדהימה, גם אם נסתרת. שום דבר לא ינפץ אותי. שום דבר לא יעיף אותי. שום קרוקודיל לא יפתח עליי פה. אני אצלו.

גודל השמחה שתהיה

..."כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה. והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו, וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו. ונשארו עומדים, ועשו להם קנים... וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג ציפורים מתחילים כל אחד ואחת ליילל בקול יללה גדולה מאוד, כי כל אחד מיילל על זוגו כנ"ל".

כל ההתייבשות הפנימית שלנו, נובעת מהמרחק הכואב הזה. אלפיים שנה הציפורה מרוחקת מהציפור, אלפיים שנה של נדודים, של תעייה, של כאב לב מתמיד, של חסרון כל היקר ואהוב והקדוש והמרפא... לא רק שהמצב המעוך שלנו נורמלי, הוא אפילו מעודד. מה רצית, ריבונו של עולם, שנהיה מוארים ומדהימים כשאין לנו בית מקדש והגלות כל כך ארוכה? ברור שקמלנו, ברור שנבלנו, ברור שהציפורה מייללת כל כך!!

"וביום אי אפשר לבוא לשם, כי ביום אי אפשר לסבול השמחה שיש שם. כי ביום מתקבצים שם ציפורים אצל כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל, והם מנחמים ומשמחים את כל אחד ואחת מהזוג הנ"ל בשמחות גדולות מאוד מאוד, ואומרים להם דברי תנחומין, שעדיין אפשר שימצאו זה את זה, עד שביום אי אפשר לסבול את גודל השמחה שיש שם".

יהי רצון שנזכה לבכות את הדמעות על צער הפרידה, ולטעום בהן ובזכותן את מתיקות הגאולה. במהרה, אמן.