שאלת השאלות: כמה צריך בעל תשובה להשתדל בפרנסה?

אף על פי שהבורא משגיח בפרטיות על מקרי האדם, צריך האדם לעשות השתדלות לשמור על עצמו על פי הנהגת הבריאה: המציאות הוטבעה באופן שיש מקומות יותר קרובים להפסד משאר המקומות, ולא כמו אותם המתחסדים לומר כי יכולת ה' שווה בכל מקום להיטיב ולהרע (דרשות הר"ן דרוש ד'). ואסור לזלזל ולהתעלם מכך.

וכבר בתורה (דברים ד' ט"ו) נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ומבואר בספר החינוך (מצוה תקמ"ו), שאף על פי שהשם משגיח בפרטיות על מקרי האדם, צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם כי כך חייבה חכמתו, כי הטבע שהוא מסור בידו, יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו (ראה שם, וברבנו בחיי בתחילת פרשת שלח).

מספרים על אחד שסירתו טבעה בלב ים, והוא החל להתחנן בדביקות לפני בורא העולם שיציל אותו. כעבור זמן מה הופיעה לפתע סירת הצלה, אך אותו אדם סרב לעלות עליה כדי שלא יטרידוהו בתפילתו. כעבור שעה הגיע גם מסוק אך שוב ידידינו סרב לעלות עליו. כמובן שכעבור זמן קצר הוא טבע, והגיע לשמים מלא תרעומת על כך שמשמים לא הצילו אותו. ענו לו בשמים: "אוויל שכמותך, שלחנו לך גם סירה וגם מסוק, מה עוד אתה רוצה?"

לאחר חטא אדם הראשון, נוצר קשר בין השתדלות לפרנסה, כמבואר בפסוק (בראשית ג' י"ט): "בזיעת אפך תאכל לחם", ונאמר שכאשר האדם משתדל בתחום מסוים, מן השמים מסייעים לו בכך (כך מבואר בגמרא בחולין ק"ה, ראה מהר"ל בחידושי האגדות שם) ולכן מי שרוצה לשבוע אך מסרב לאכול, רוצה להבריא אך לא לוקח תרופות, רוצה להתפרנס אך יושב בביתו בחוסר מעש, הרי הוא מזלזל בהשתדלות הטבעית ואין זו ההנהגה הרצויה.

השתדלות בענייני פרנסה

כידוע, יש גבול דק בין השתדלות ראויה ונצרכת לבין ריבוי והגזמה בהשתדלות, ובספרים האריכו לבאר את חוסר התועלת שבריבוי ההשתדלות, שאין הוא מועיל מאומה (כמבואר במשנ"ב סי' א' ס"ק י"ג), ובכל ריבוי השתדלות יש סכנה של זריית אבק על זוהר האמונה (חזו"א באמונה ובטחון).

הבעיה הנפוצה אצל אנשים רבים שרק לאחר עמדם על דעתם גילו שהשם יתברך משגיח באופן פרטי על בריותיו, היא שהם נוטים לפעמים לזלזל קצת בגדרי ההשתדלות. גם החברה לא תמיד עוזרת להם להתפכח ולהתאזן, כי כידוע, כשמדברים בענייני כספים אנשים לא אוהבים לפרט את מקורות הכנסותיהם, אלא מסכמים משפטי בטחון שבאמת אין מה לדאוג בתחום זה כי הכל משמים ושהם פשוט צריכים להתחזק בביטחון [למרות שכמה מאותם ידידים קיבלו דירה לחתונה ואישה שעובדת עם משכורת מלאה], ולכן בעלי תשובה רבים נוטים לסגל דרגות בטחון גבוהות מבלי לשלב גם כן את ההשתדלות הטבעית הראויה. הדבר נכון ביחס להרבה תחומים, ובעיקר ביחס לפרנסה.

הרבה בעלי תשובה שאינם בעלי אמצעים [כלכליים גבוהים], ואינם עובדים לפרנסתם, מצליחים להחזיק מעמד בשנים הראשונות, על אף שהורגלו בדרך כלל לשאוף לרמת חיים גבוהה. אבל בהמשך, כאשר הבית ב"ה גדל, וצרכיו מתרבים, ומאידך - רק למיעוט קטן מוצעות משרות תורניות שהכנסה בצידן (כגון ראשי ישיבות, מגידי שיעור ומשגיחים), אז כבר קשה מאד לרכוש השכלה מתאימה למקצועות אחרים או לחזור למקצוע בהם עבדו לאחר שנים של ניתוק.

והתוצאה: עוני ודחקות. חז"ל קראו למצב זה "דקדוקי עניות", וקבעו שזה אחד משלושת הדברים שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מ"א). ואכן, כשבית נמצא במצב לחוץ זה גורם במשך השנים לתחושה חזקה של מרירות ותסכול, וההשפעות ניכרות למצב הרוח הכללי, לאיכות הלימוד והחשק בקיום המצוות. הדבר בולט אצל בעלי תשובה, שבדרך כלל חונכו מילדות שתפקיד הבעל לדאוג לפרנסת הבית, ואי אפשר לעקור את זה, ולכן כאשר אין הבעל מצליחים במשימה זו, בטחונו העצמי מתערער לגמרי, ואשתו מתמלאת בתסכול, וממילא כל שלום הבית מתערער. וגם חינוך הילדים, במצב כזה דחוק, נהיה כמעט בלתי אפשרי.

הוראת גדולי ישראל בעניין ההשתדלות

הוראת גדולי ישראל היא חד משמעית בעניין זה, שעל בעל תשובה למצוא זמן לפרנסתו בכבוד. יסוד זה מובא כבר בקדמונים (ראה משך חכמה בדברים ל' ט' שכתב לעניין הנהגתם של בעלי תשובה, שאין להם לעסוק רק ברוחניות), וכך הורו למעשה גדולי הדור, ראה בספר רבי יעקב (על חייו של רבי יעקב קמנצקי זצ"ל, עמ' שפ"ב) שם מובא שרבי יעקב נהג לייעץ לבעלי תשובה שהיו מכבר בעלי מקצוע או בעלי עמדות מבוססות שלא לנטוש את עיסוקיהם הנוכחיים, ולאלו שעדיין לא השלימו את השכלתם יעץ להשלימה, כאשר בכך יקל עליהם למצוא תעסוקה. הוא הכיר בקושי הרב הניצב בפני אדם המתחיל את לימודיו התורניים בשנות העשרים לחייו, להשלים במלואו את החלל שנוצר בשל השנים האבודות שחלפו עליו, ולפיכך חשש שמא בעקבות נטישת מקצוע טוב, עלול בעל התשובה למצוא עצמו לאחר שנים כשהוא מתוסכל מלימודיו, מטופל במשפחה ההולכת וגדלה, וללא אמצעי פרנסה. מצב מעין זה עלול לגרור בעקבותיו מרירות בליבו לגבי החלטתו לחזור בתשובה, ראה שם.

וכך הורה תמיד הרב שך זצ"ל, וכך גם מובא (בספר 'לדעת בארץ דרכך' פרק ה') בשם הרב אלישיב שליט"א. והרוצה להרחיב עוד בענין שילוב הפרנסה, יעיין בספר לדעת בארץ דרכך שם.

באיזה תחומים מוטלת חובת ההשתדלות?

חובת ההשתדלות מוטלת עלינו לא רק בתחום הפרנסה, אלא גם ביתר תחומי החיים, כמו לדוגמא הדאגה לבריאות הגוף – וגם בריאות הנפש.

כולנו כל כך טרודים בחיי היום-יום, כך שפשוט אין לנו כח להשקיע עבור הנאותינו. אמנם, כיון שיש בנו צרכים אמיתיים (כל אחד לפי נטיית לבו), לאורך זמן נוצרת בעיה, שהלב המוזנח מתחיל לתבוע עלבונו ולהציק לנו בתחומים הרוחניים החשובים. ולכן, מי שלא מפנה זמן גם לתחום זה, חושב שעושה זאת משום צדקות וחסידות, ובאמת זו עצת היצר שמתלבשת על העצלות הטבעית ומטרתה להחלישנו לאורך זמן.

שמעתי פעם קבוצת בחורי ישיבה שהזמינה ידיד בעל תשובה למסלול באיזה נחל בגולן. אותו בעל תשובה סירב, וטען שחבל לבזבז יום שלם על הליכה מאומצת רק בשביל לראות קצת מים, וטיולים רגליים אף פעם לא עשו לו את זה. נראה לי שבעומק העניין, טמון יסוד גדול. אותו חבר התרגל שכדי ליהנות לא צריך להשקיע, את ההנאה מקבלים באופן פסיבי דרך לחיצות על השלט רחוק. עבור פרנסה אפשר להבין שצריך להשקיע ולהזיע, אבל לעמול כל כך עבור הנאה? אותו חבר לא יודע, שאותה התעלמות עלולה לעלות לו ביוקר בהמשך, ויום אחד הוא יגלה שהנפש אינה שוכחת את צרכיה, אלא תובעת את שלה.

ולכן, אין להתעלם מפיוס מערכות החומר, כי עצם השגת התענוג מפעם לפעם, נותן לאדם מנוחת נפש ורוגע עצום, בגלל שליבו מרגיש שיש לו את 'פיתו בסלו', ואז הוא מתרצה לתת לשכל להוביל ולהגיע גם ליעדים הרוחניים. ובתנאי – שיעשה זאת במינון נכון ומדויק, ובשעה שנהנה יזכור ויהיה מודע לכך שתכלית פעולתו לפייס את הגוף כדי שישתף פעולה עם הנשמה. חלק מרצון ה' הוא שלא נתעלם מהנפש הבהמית שלנו, אלא שנפייס אותה כדי שנוכל להתפנות כראוי למטרות הרוחניות העיקריות.

וידועים הסיפורים על רבותינו ראשי הישיבות שנסעו לעיירות ויערות קייט ונופש באירופה מפעם לפעם, ביניהם גם רבנו החפץ חיים (כמבואר בספר מאיר עיני ישראל ח"ג דף עמוד תרפ"ב, תתכ"ו ותתנ"ה), וכן הם לא נמנעו מעוד הנהגות הנצרכות לפיוס הגוף.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.