"אבא, תודה שהחזרת אותי הביתה"

מאז ומעולם אהבתי לכתוב, ליצור, לבטא את מה שקורה לי בפנים. ודווקא עכשיו, כשאני רוצה לבטא ולהעביר "ניצוצות" שבלב - זה לא יוצא. אז אני מתחילה ב"השם שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", והתהילה של היום היא לא במושגים של העבר. התהילה עכשיו היא לא שלי. היא מהאוצרות האינסופיים שטמונים בכל אדם שהביא לנו בוראנו ומחכים להקשבה שלנו.

כל חיי הייתי בסביבת אנשים שקראה לי 'שונה', 'מוזרה' וגם 'עמוקה מידי', וזה מה שגרם לי להיות יותר כזאת. יותר בצד. יותר לבד. יותר חושבת. היה לי עולם פנימי עשיר - שאף אחד לא רצה לקנות. בו זמנית, המורים בבית ספר היו החברים הכי טובים שלי. מבוגרים אהבו אותי, ילדים פחות. המורים אמרו לי יש הגדרה אחת למצב: "בנות רוצות להיות כמוך, בנים רוצים להיות בחברתך". וכך שני המינים נדחו מצידי, מבלי שאשים לב וארצה בכך.

עם תחושה בסיסית זו יצאתי לחיים - חטיבה, תיכון, צבא. עם רצון ראשוני לקבל אהבה, הערכה, אישור שאני בסדר. עם הזמן, החיבור לעצמי הלך ופחת, והרצון להתחבר לאנשים הלך וגדל. ניסיתי למצוא מקצועות שבהם אוכל לקבל אהבה, ותחום התיאטרון עלה על הפרק. בזמן תפקידיי השונים על הבמות, הרגשתי את "האורות" המדומים, עדיין לא של התשובה; את השמחה המדומה, ובכל פעם מחדש, בעת שירדתי מהבמה - את תחושת הריק הכבדה, שבכלל לא היתה מדומה.

דווקא בתוך כל התפקידים שגילמתי, עלו לי השאלות שהציקו לי כמה שנים קודם לכן. לא העזתי להגיד בקול שחס וחלילה לא אקבל את מחיאות הכפיים, או את ההערצה לתפקיד ששיחקתי על הבמה, שהוכרחתי לרדת 10 קילו בשבילו. ומה לא עשיתי כדי להרגיש קיימת? בלילות, תקפו  אותי שאלות שגרמו לי חוסר מנוחה תמידי. "אם יש לי הכל, למה אני מרגישה עכשיו יותר מתמיד שאין לי כלום?", שאלתי את עצמי. "הם בשביל זה קמתי היום בבוקר וארצה להמשיך לקום גם מחר?", וגם: "אפה נמצאים כל אותם אלה שמחאו לי כפיים והפגינו אהבה 'אמיתית' דווקא עכשיו שאני צריכה אותם?".

הרגשתי בתוך חושך, ואני הוא הכוכב היחיד שנופל. במשל, כאן הייתה ההרגשה שמישהו כמו משה רבנו חייב 'למשות' אותי, מתוך ה'מצרים' שהייתי שבויה בו. הייתי עבד. עבד לכסף, עבד לאנשים, עבד למחיאות כפיים, עבד לגוף שלי, עבד למלך פרעה. וברגע שבורא עולם רואה שאתה רוצה לצאת ממצריים – הוא תמיד יביא לך את משה. וכך היה.

באחד מהימים, יום שיגרתי בעבודה, רגיל לכל דבר, יצאתי להפסקה. יום ראשון, השעה 12:00 בצהריים בדיוק. לא אשכח את היום הזה, שבו אזרתי אומץ להקשיב, להתקשר וללכת. פגשתי בחור, חובש כיפה, שאמר לי שיש בי משהו לא רגוע, וזה כנראה כי אין לי את המושגים שבת ואלוקים. הוא נתן לי מספר טלפון של ארגון 'ערכים', ואמר לי: "סוף שבוע כיף, רק בנות, לכי, תקשיבי. יום ראשון תתייצבי פה שוב בעבודה".

למען האמת, לא היו לי ציפיות מהסופ"ש של ערכים. בעבר, הספקתי לעבוד כבר בכמה בתי מלון, והייתי בצד של הבמה. הפעם, מצאתי את עצמי בצד ההפוך. מוזר. מריחה את התשובות, חיפשתי בתוך קהל המוני של בנות, שמבחינתי נחשבו עד כה כ'שקופות', כמו דתיות עם סנדלים, וחלקן כמוני, עם טי-שרט וג'ינס.

אנשים עם מגבעת שחורה עולים להרצות אחד אחרי השני. אחרי יום של הרצאות אחת אחרי השנייה, אני לא מסוגלת להכיל יותר מידע, ועולה לחדר במלון בטבריה. מסתכלת בראי, ומתחילה לבכות במשך חצי שעה. ואז, מגיעה עת רצון שבה הקב"ה מגלה לי אותו. חיים שלמים עוברים לי מול העיניים, ופתאום אני מבינה שהכל היה מהלך אחד שלם, שיביא אותי עד לרגע הזה.

פתאום הבנתי, שאבא היחיד שחיבק, מחבק ויחבק. שאני לא לבד. ואם אני לא לבד - אני הולכת לעשות את זה. אני הולכת לעשות את רצונך. לא משנה כמה זה יהיה מפותל, ובייחוד לא משנה לי כבר מה יגידו, כי אני לא צריכה מחיאות כפיים מאף אחד, רק ממך אבא.

תודה שהחזרת אותי הביתה,

חן אורן. 

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "חוזרים כותבים"? שלחו לנו חומר מקורי שלכם בנושא התשובה (יומן אישי, טור דעה, סיפור תשובה, הגיגים והארות שחוויתם, ועוד) לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו!