כתבות מגזין
הרב מזור בהיינה: "מעדיף לפצח קושיות של המהרש"א ולא לעמוד מול הורים שלא קיבלו את הילד שלהם לבית הספר"
הרב מזור בהיינה עבר מסלול לא פשוט כדי להגיע לארץ הקודש, אך דווקא כאן הוא גילה שיש כאלו שמערערים על יהדותם של בני העדה האתיופית. בראיון מרגש הוא מתחנן: "בואו נרבה שלום בעם ישראל"
- מיכל אריאלי
- פורסם כ' תמוז התשע"ו
את דרכו של הרב בהיינה לארץ ישראל ניתן להכתיר במילה אחת: 'סבל'. הוא נולד באתיופיה, ובשנת 1983 עלה לארץ. "לא היה בתקופה הזו מבצע מיוחד, אבל הייתה עלייה די משמעותית", הוא מספר. "כל היהודים שביקשו לעלות התרכזו בסודן, שם היה מעין 'מחנה מעבר' בפיקוח של הסוכנות היהודית ושל גופים נוספים מטעם מדינת ישראל. נדרשנו להיות מאוד זהירים, כי היה אסור שהתושבים בסביבה ושהשלטונות ידעו על הזהות שלנו ויבינו שאנו יהודים ומטרתנו לעלות לארץ".
כמה זמן שהיתם במחנה המעבר?
"כל אחד כפי מזלו, היו כאלו ששהו במחנה במשך חצי שנה והיו ששהו שם במשך שלוש שנים. במחנה היה סבל נוראי, דיברנו שפה אחרת משל בני המקום, היה רעב בלתי פוסק, ונדרשנו לעבוד כדי לפרנס את עצמנו. גם הנשים והילדים עבדו במשך כל שעות היום. בכלל, זה לא רק הסבל הפיזי, אלא הרבה מעבר לכך - רבים מאתנו עזבו חיי פאר ופרנסה בשפע, והשאירו הכל מאחור כדי לעלות ל'ציון'. אישית אני זוכר את הימים ההם כאחת התקופות הקשות בחיי".
ואיך אתה מסביר את זה שהסכמתם לעבור תהליך כל כך קשה, כדי להגיע לארץ?
ההסבר היחיד שיש לי הוא שפשוט הרגשנו שהגאולה כבר בפתח. זה מה שהוביל לכך שבאותם ימים הייתה ממש נהירה, אנשים אפילו לא מכרו את החפצים שלהם, אלא השאירו הכל מאחור, לא שאלו שאלות, ומיהרו אל אותו מחנה בסודן, כדי להגשים את חלום העלייה לארץ.
"הרגשנו שהיינו מספיק בגלות", ממשיך הרב בהיינה, "במשך כל השנים חלמנו להגיע לארץ ישראל. את הברכות תמיד ברכנו כשפנינו מופנות לכיוון ירושלים, את השחיטה קיימנו לכיוון ירושלים, כל דבר שבקדושה עשינו לכיוון ירושלים, וכעת הרגשנו שזו ההזדמנות שלנו להגיע לעיר הקדושה ביותר בעולם. בשביל זה היינו מוכנים לוותר על הכל".
מורשת יהודית
הרב בהיינה היה בסך הכל כבן אחת עשרה, כאשר הוא שהה באותו מחנה בסודן. "הייתי ביחד עם אמא שלי, עם אחי ועם קבוצת בני משפחה. במשך שנה וחצי שהינו שם, ואז אמא הבינה בחכמתה שתורנו עדיין לא מגיע, ולכן היא שידלה אותי להצטרף לקרובי משפחתי כדי לעלות איתם לארץ. זה היה אומץ בל יתואר – לעבור את כל מסע העלייה לארץ לבדי, בלי אמא, אבל אני הסכמתי לכך, ובאמת עליתי עם קרובי המשפחה על המטוס".
הטיסה, לדבריו של הרב בהיינה, לא הייתה ישירה. "היה אסור שהשלטונות יבינו שאנו טסים לארץ, אז הצגנו את עצמנו כתיירים ועצרנו במדינה באירופה למשך שלושה שבועות. רק אחר כך המשכנו והגענו אל ארץ ישראל".
ומי חיכה לכם בארץ?
"בארץ חיכו לנו נציגים של הסוכנות ושל ארגונים נוספים. הם לקחו אותנו לריכוזים שונים ברחבי הארץ ופיזרו אותנו. אני הגעתי לאור עקיבא, והאמת היא שבאותו רגע הייתי בטוח שאני כבר נמצא בירושלים, וניסיתי לחפש ברחובות את הכותל המערבי... רק אחר כך הבנתי שלא כל ארץ ישראל היא ירושלים".
האכזבה הייתה קצרה בלבד, שכן כעבור מספר ימים כבר נלקחו העולים החדשים לטיול אל הכותל המערבי ולמקומות קדושים נוספים. "מבחינתי זו הייתה הגשמת חלום", מספר הרב בהיינה, "הייתי מאושר ממש. מה עוד שאחי הגדול התגורר כבר בארץ ישראל, בפרדס חנה, וכששמע שהגעתי לארץ הוא מיהר לאסוף אותי לביתו, כך שזכיתי לטיפול מסור עד שאמא שלי ואחי עלו גם כן לארץ. לבסוף התאחדתי איתם וכולנו התיישבנו באור עקיבא".
בסך הכל הרב בהיינה מציין כי קבלת הפנים שחיכתה להם בארץ הייתה נהדרת, אך יחד עם זאת, קיימים אצלו עדיין געגועים לעבר המפואר של הקהילה באתיופיה. "לא רבים יודעים, אבל הקהילה באתיופיה הייתה ידועה בחומרות מיוחדות שהיו לה על מגוון נושאים ביהדות, ובעיקר על טהרת המשפחה. האימהות שלנו הקפידו על כך במסירות נפש שאין לה אח ורע. בנוסף, גם השבת נשמרה אצלנו בשיא חומרתה. אפילו חגורה לא נהגנו לחגור, כי זה כביכול דורש מאמץ ולא ראוי להתאמץ בשבת. הגברים היו לובשים בשבתות שמלות לבנות ארוכות וכך היו יוצאים אל התפילה. לאחר מכן היינו מתכנסים ביחד, כל בני המשפחה, ואוכלים 'משאת' – זהו לחם מיוחד שנאפה לכבוד שבת קודש, בעל ניחוח מיוחד במינו.
"גם בחג הפסח החמרנו מאוד. בערב החג היינו בונים תנור מיוחד ובמשך שבעה ימים אכלנו רק מצות שנאפו באותו תנור, כי לא היה כזה דבר 'להכשיר כלים'. את החלב היינו חולבים ושותים עוד באותו יום ואת הבשר שוחטים באותו יום. כך היינו מדקדקים במצוות בצורה שאינה ניתנת לתיאור. אני מתגעגע לאותם ימים".
אך דווקא בשל המסורת הנפלאה באתיופיה, מציין הרב בהיינה שהוא נפגע לעתים קרובות, כאשר בארץ יש כאלו שמתעוררים וטוענים שהעדה האתיופית צריכה לעבור גיור, והם אינם מכירים בשורשיה.
"זה חורה לי ומצער אותי מאוד", הוא אומר בכאב, "ובאחת הפעמים כששוחחו אתי על הנושא, הצעתי בפשטות שאולי כל אלו שמעלים את הטענות הללו ילכו לשאול את הגויים באתיופיה מיהם יהודים. כי הקהילה שלנו סבלה במשך שנים מרדיפות נוראיות מצד הגויים שהתגוררו באזור וניסו להביא אותנו לנצרות. אנחנו עשינו הכל כדי לשמור על יהדותנו. אז אולי באמת שידברו איתם ויבינו באיזו קהילה מפוארת מדובר?"
אל הפוליטיקה
הרב בהיינה למד בנעוריו בישיבה קטנה בבני ברק, ולאחר מכן המשיך לישיבה הגדולה 'פורת יוסף' בירושלים. "רציתי להיות הכי חרדי שאפשר", הוא מסביר, "והקב"ה עזר לי להידבק ברבנים הנכונים ובמוסדות המתאימים לי ביותר".
מאוחר יותר הוא עבר להתגורר בבאר שבע, ושם גם הקים את ביתו. כעבור תקופה קצרה הוא מצא את עצמו מכהן במועצת העיר במשך כארבע שנים, כאשר מתוקף תפקידו הוא ניסה לפעול רבות למען הקהילה האתיופית בעיר. במשך תקופה מסוימת הוא גם כיהן כחברת כנסת מטעם סיעת ש"ס.
"אני באמת לא יודע איך הגעתי לתפקידי בכנסת", הוא משיב כשאנו שואלים על הדרך אל הפוליטיקה. "באמת שלא התכוונתי וגם לא רציתי, אבל כשהציעו לי זאת החלטתי בכל זאת ליטול על עצמי את התפקיד, כאשר המטרה שלי הייתה אחת ויחידה - לעזור לקהילה שלי ולציבור שומר המצוות בכל הארץ".
כיום מכהן הרב בהיינה בתפקידו כרב הקהילה האתיופית בבאר שבע, ומספר בסיפוק על כך שבשנים האחרונות ניתן לראות קהילות אתיופיות נוספות המתפתחות בריכוזים רבים בכל רחבי הארץ. "יש בתי כנסת שנפתחים עבור האתיופים, יש הרבה חזרה בתשובה אצל צעירים וצעירות, ולאורך כל הדרך יש עלייה שאינה פוסקת. הבעיה היחידה שקיימת היא עם מוסדות הלימוד שבהם לא תמיד מקבלים את בני הקהילה שלנו, מה שגורם לצער נוראי בקרב משפחות. האמת היא שאני מעדיף לפצח את הקושיה הסבוכה ביותר של המהרש"א, מאשר לעמוד מול הורים שממררים בבכי על כך שאין להם להיכן לשלוח את ילדם בשנה הבאה".
אבל הוא בוחר לסיים דווקא בתקווה: "עברנו ניסיונות קשים במשך השנים, ואני בטוח שנעבור גם את הניסיון הזה, בפרט בימים אלו של שלושת השבועות בהם אנו כה זקוקים לאחדות ולקירוב לבבות. אז בואו נתאחד, נאהב אחד את השני, ונהיה יחד כל שבטי ישראל".