האב ששכח את בתו ברכב בראיון שטוף דמע: "הכוח שלי זה מרעייתי היקרה"

אתמול (שני) שוחח ידידיה פלדמן, האב השכול, עם "קול חי", ובקול שנוק מדמעות סיפר על הטרגדיה הקשה.

"תשמע מוטי", הוא אומר למראיין, "אני אבא, אני מאמין שגם אתה אבא. הקב"ה הוא גם אבא שלנו. הקב"ה רוצה לעשות רק טוב. הוא לא רוצה לעשות רע. צריך לזכור את זה".

הבכי חונק את גרונו של האב, והוא ממשיך בדבריו: "ואם אנחנו חוטפים מכות מאבא, יש כאן משהו טוב שהוא לא מובן, שהוא לא נתפס, אנחנו ממאנים לקבל את זה ברציונל ההגיוני שמנהל אותנו ביום יום, אבל כשחוטפים מכה כזאת אתה פתאום מרגיש טלטול כזה שאומר: רגע רגע, מה קורה כאן?"

"החיים שלי הלכו", מירר האב בבכי קורע לב. "זה לא רק החיים של הבת שלי, אלא גם החיים שלי"...

בקול שנוק מבכי, הוא ממשיך בדבריו: "אני נמצא במקום של בחירה, האם להתרסק, או לבחור בחיים שחייבים להיות בעלי משמעות הרבה יותר עמוקה. כי לא סתם חטפנו את זה… חיים של אמונה, חיים של ללכת יד ביד עם הקב"ה. היום יום הרגיל והסטנדרטי פתאום מקבלים משמעות אחרת אתה עובר ממצב של ניווט לניווט חדש, שאני מאמין שהוא טומן בתוכו משמעויות עמוקות. אופקים הרבה יותר רחבים".

האב מרגיש שיש לו שליחות בעולם. "עליי מוטלת שליחות, ביני לבין עצמי, אולי בהמשך לקהילה, איכשהו המחשבות צפות ועולות… אני לא יודע מה אני הולך לעשות… הסערות, המחשבות צפות ועולות. אני לא יודע מה אני הולך לעשות. יש לי גלים של סערת רגשות מתמדת. יש מאבק תמידי בין המוח לבין הרגש. הלב מדבר על רגשות אשם עמוקים, הלב מתפוצץ ומפורק לרסיסים, אבל המוח מבין שמדובר בכשל אנושי שיכול לקרות לכל אחד, וטבוע בכל אחד מאיתנו", אמר.

"המאבקים הללו קשים לי. זה נע בין החיים שנלקחו ממני לבין החיים החדשים - ואני רוצה להמשיך בהם בשביל אשתי ובשביל הילדים. יש בתוכי תחושות אשם בלתי נסבלות שזועקות לשמיים. אני מאוד מקווה שבמאבקים בין הלב הכואב למוח שאומר להמשיך ולהצמיח חיים חדשים - ינצח המוח".

הוא ממשיך בדבריו. "אם לא הולכים יד ביד עם הקב"ה, מתפילה לתפילה, מבכי שיש בו תקווה, משברון לב שמביא לאיזשהו אמונה בסופו – אין סיבה לחיות. אם אין אמונה אין חיים. יש חור בלב שצריכים למלאות באמונה שנותנת משמעות שנותנת תקווה", הוא אומר. "רבי נחמן אומר שאדם שאין לו אמונה חייו אינם חיים. אני מרגיש את זה".

האב מזכיר את המדרש המתאים לתקופת בין המצרים. "אנחנו רואים אצל רבי יוחנן בן זכאי, שהצליח לצאת מחומות ירושלים ולהיפגש עם נירון קיסר. שאל אותו נירון קיסר: 'מה אתה מבקש?', ביקש: 'תן לי יבנה וחכמיה'. שואלים רבותינו: 'מדוע לא ביקש מנירון קיסר שלא יחריב את בית המקדש? ועונים: עליו נאמר 'משיב חכמים אחור'. כלומר, כך רצה הקב"ה".

האב פורץ בבכי. "הרי זה לא יאומן, רבי יוחנן בן זכאי, לא יכול היה להיות מפוקס ולבקש את הבקשה ההגיונית, אלא שהקב"ה משיב חכמים אחור... אני לא חכם, אני קטן", מתקשה האב לדבר בשל הדמעות שחונקות את גרונו. "משיב חכמים אחור. הכל היה כאן בהשגחה, לא בדרך הטבע. כל מיני מהלכים שפשוט סימאו לנו את העיניים מכל הכיוונים"...

האב פונה לעם ישראל בתחינה: "בואו נתחזק באהבת חינם, נדון את השני לכף זכות, נבקש. בתשעה באב קמים בחצות היום, כי החורבן לא יכול להימשך. דווקא בנקודת השבר הכי כואבת השם נותן יד ונמצא אתך יד ביד. ואני מרגיש את זה".

אחד הדברים שהכי משמעותיים זו נתינה", אמר האב השכול. "ויקטור פרנקל יצא מאושוויץ, והוא בחר בטוב. דווקא מתוך מצב של כאב", מירר האב בבכי. "כאב בלתי נתפס. חייבים. כי אם לא זה לשקוע לייבוש שמוביל לחידלון. זה העבודה שלי".

"אם מישהו שומע ומקשיב", ממשיך האב. "אני מבקש: רבותי, חברה, חיוך קטן לבן אדם שקשה לו, שעצוב, טפיחה על השכם, מילת עידוד".

את דבריו מסיים האב בתודה לרעייתו. "הכוח שיש לי זה מרעייתי היקרה, שהיא כמובן שבורה, אך היא תומכת בי מאוד".