המשותף למבַקר ’אגד’, מונית וסוכה

"והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא, ה' כ"ג)

"אני מודיע שיש סוכות שלא אבקר בהן", הצהיר הרב פעם לפני חג הסוכות. הציבור הנידהם כרה אוזן להמשך הדברים, והופתע עוד יותר לשמוע שגם האושפיזין לא יאבו להיכנס בסוכה שניבנתה לאחר חצות הלילה, תוך כדי הפרעה גדולה לשנתם של יתר הדיירים בבניין ואולי גם באיזור כולו.

ובאמת, קשה להבין מי מוכן לקחת על עצמו משא שכזה ולדפוק בפטישים ולהכות במסמרים בשעה כל כך מאוחרת, כאשר אנשים זקנים ואולי אמהות לאחר לידה לקחו כבר כדורי שינה כדי שיוכלו להירדם מהר יותר, וזה בא ומעורר אותם על ידי הקמת הסוכה. האין בכך מצווה הבאה בעבירה?

באחת משיחותיו לנשים התריע הרב על עניין דומה ועורר על התופעה של הורדת הילדים למטה בשעות המנוחה או הזמנת מונית בשעה מאוחרת בלילה וכשהנהג מגיע ואינו מוצא איש, הוא צופר וצופר בקולי קולות. הרי זה גזל שינה שלא יכופר!

החובות המוטלות עלינו בעצם היותנו 'שכנים', מכניסות את היהודי לעולם אחר, מטוהר ומזוכך, של הקפדה על צרכי הזולת. כל חיוב המוטל על יהודי הוא מצווה נוספת, הוא השתעבדות מוחלטת לציוויו של האב הרחום שציווה לשמור על כבודם של בניו ולא לפגוע בכבודם ובצרכיהם.

המוּדעוּת לגזל שינה חדרה גם למוחו של מבקר בחברת 'אגד' שבא והציג לפני הרב את השאלה הבאה: אני מתַפקד כמבקר-כרטיסים בקו מצפת לתל אביב. האם חובה עליי להעיר נוסע השקוע בשינה עמוקה כדי לבדוק אם יש לו כרטיס, או שמא יש בכך גזל שינה?

תשובת הרב היתה:

המבקר חייב למלא את מבוקשם של המעסיקים שלו, ואם הם דורשים ממנו שיעיר את הנוסעים כדי לבדוק את הכרטיס, הוא חייב לעשות כך, ואין כאן גזל שינה, כי על דעת כך עולה האדם לאוטובוס שיעירו אותו לביקורת.

אך אם המבקר מכיר את הנוסע ומשוכנע שהוא ירא שמים, ובמיוחד אם חזר זה עתה מהמקומות הקדושים, ואין למבקר ספק שהנוסע הזה רכש כרטיס כדת וכדין, אל יעיר אותו, שהרי זה נחשב כאילו הוא עצמו ראה את הכרטיס ביד הנוסע.