הרב ישראל גליס: "כמעט בכל יום יש תגליות חדשות בירושלים"

שלושת השבועות, הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, מזמנים את כולנו להציץ ולהביט על ירושלים – הבירה היהודית הנצחית. אבל יש גם אנשים, כמו הרב ישראל גליס, אשר אינם זקוקים לתזכורת מיוחדת כדי להעלות את ירושלים על ליבם. הרב גליס אשר מתגורר בעיר הקודש ואף נוהג להתפלל מידי יום ביומו בכותל המערבי, מלא סיפורים כרימון על העיר בה הוא נולד וגדל, ואין סוד מסודותיה שאינו גלוי לו. "אני איש ירושלים", הוא אומר בפשטות.

מה זה איש ירושלים, הרב גליס?

"התואר 'איש ירושלים' מבטא ראשית כל את הייחוס שלי. אני דור עשירי בירושלים, מאז שאבות אבותיי הגיעו לכאן לא עזבו בני משפחתי את העיר, וכיום אני מגדל בה את נכדיי – דור 12 בירושלים. אבל מלבד הייחוס, אני גם עוסק בנושאים הנוגעים לירושלים במשך 24 שעות ביממה. אני כותב על ירושלים, חוקר את ירושלים ומדבר על ירושלים. גם אבא שלי כתב ספרים על ירושלים, וסבי (הרב ישראל גליס, שעל שמו נקראתי) ערך את עיתון 'היומן' ואת עיתון 'החבצלת' – שני עיתונים שהודפסו בירושלים. ירושלים היא למעשה תמצית החיים שלי".

אל הכותל

הרגע המכונן ביותר בחייו של הרב גליס היה בעת שחרור הכותל המערבי. "הייתי אז בחור צעיר. במשך שנים שמעתי מהוריי ומזקניי על התחושה הקשה בכך שהעיר העתיקה אינה בידינו, ושאין באפשרותנו להגיע אל הכותל. כולנו חלמנו וערגנו ליום בו נזכה להתפלל בסמוך לאבנים הקדושות. סבי מצד אמי – הרב יעקב יצחק קלמנוביץ ז"ל, שהיה חסיד ברסלב מפורסם, נהג ללכת מידי יום שישי לכיוון שכונת מוסררה. הוא היה עומד על יד הגדר ומתפלל תפילת קבלת שבת לכיוון הכותל. הוא אומנם לא ראה את הכותל וגם לא יכול היה להגיע אליו, אבל התחושה שלו הייתה שאולי יאפשרו לו להגיע, ובכל שבוע הוא היה הולך בתקווה מחודשת. אני, נכדו, התלוויתי אליו בקביעות, וברגע ששוחרר הכותל המערבי, סבא המשיך את מנהגו. מבחינתו היה זה אך טבעי שהנה, משאלתו מתממשת, והוא יכול להתרפק על האבנים הקדושות".

הרב ישראל גליס

וכאשר הרב גליס נזכר בשחרור הכותל הוא אינו יכול שלא להתרגש. "הייתי אז בחור בישיבת חברון, אבא שלי גויס למלחמת ששת הימים ועסק יחד עם בן דודי – דב קלמינוביץ (כיום חבר מועצה בעריית ירושלים) בקבורת מתים. גם אני ביקשתי לקחת חלק בפעילות, ומידי לילה הצטרפתי ועזרתי להם. זו הייתה עבודה קשה, מפרכת ובלתי נעימה, אבל היא הייתה חשובה ביותר. ביום חמישי בבוקר, למחרת שחרורו של הכותל המערבי התבקשו אבי ודב קלמנוביץ לאסוף טייס שמטוסו נפל והוא נהרג. הם עלו על כלי רכב צבאי ואני הצטרפתי אליהם. אחרי שטיפלנו בטייס, לא התאפקנו והמשכנו אל הכותל. נסענו עד לשער האריות, ואחר כך הלכנו ברגל עד שהגענו לכותל. אין לי מילים כדי לתאר את הבכי העצום ואת ההתרגשות שאחזה בנו. אומנם לא היו בכותל הרבה מתפללים, אלא בעיקר חיילים, כיוון שכל היתר פחדו ממוקשים שהיו באזור, אך את המחזה הזה לא אשכח לעולם".

בעקבות המערות

אחרי חג השבועות, כשהדרך אל הכותל הייתה פתוחה לגמרי, מספר הרב גליס כי הוא לא התאפק ויצא בעצמו כדי לחקור את אזור העיר העתיקה. "בספרים עתיקים נכתב כי יש באזור הכותל המערבי שתי מערות קבורה – אחת היא המערה של רבי יהודה החסיד והשנייה היא מערת רבי עובדיה מברטנורא. החלטתי שאני מוכרח לחקור ולברר היכן נמצאות המערות הללו. עשיתי עבודת שטח מקיפה והבנתי בדיוק היכן אמור להיות אזור המערות. לאחר מכן הגעתי אל המקום ושילמתי כמה גרושים לקבוצת ערבים כדי שיראו לי את המיקום המדויק. כך, לאחר מאמצים מרובים חשפתי את שתי המערות. על מערת רבי עובדיה מברטנורא הופיע הכיתוב 'מערת רבי עובדיה', ועל המערה השנייה היה כתוב 'רבי יהודה החסיד'. המערה האחרונה היוותה תגלית מרעישה, שכן אופן הקבורה בה היה מעניין מאוד – רבי יהודה החסיד נקבר במרכז המערה, יחד עם אשתו ושני בניו, ואילו מסביבו בתוך כוכים נקברו תלמידיו. רובם נפטרו באותה תקופה, כיוון שהוא עלה לארץ עם כ-500 תלמידים, אך בירושלים השתוללה מגיפה שגבתה מהם חללים רבים. עד היום מגיעים להילולא של רבי עובדיה ושל רבי יהודה החסיד הרבה מאוד אנשים, הודות לכך שמערותיהם נחשפו".

ויש לרב גליס זיכרון נוסף ומרתק מאותם ימים: "כנערים", הוא מספר, "אני זוכר כיצד היינו עומדים על גגות הבתים בירושלים, כאשר האבא או הסבא מזיזים את אצבעם ימינה ושמאלה, מצביעים ומספרים: 'שם הר ציון, ושם הר הזיתים, שלוש שורות מלמעלה בצד שמאל נמצא קברו של רבי יוסף חיים זוננפלד, ומן העבר השני יש את קברו של הפרי חדש וכך היו עוד ועוד סיפורים על זו הדרך.

"לא פלא שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נפתחה הדרך להר הזיתים, הרגשתי שמתגשם חלומי. פתאום יכולתי לצאת לכל אותם מקומות שראיתי תמיד מרחוק. לקחתי בידי מצלמה עם פילם (דבר נדיר מאוד באותם ימים) ולאחר שעות של שיטוטים בהר הזיתים, חזרתי הביתה עם 45 תמונות של מצבות. מאז אותו יום אני לא גומר לחקור את מסתורי הר הזיתים".

הר הזיתים, ירושלים (צילום: shutterstock)

אחד הסיפורים שהרב גליס מספר על הר הזיתים נוגע לחכם יוסף חיים, הידוע בכינויו 'הבן איש חי' שהיה קבור בבגדד. "לפני מלחמת ששת הימים הוא התגלה בחלום לאחד מאנשי החברה קדישא בירושלים וביקש ממנו: 'תכינו לי מקום בהר הזיתים, אני רוצה לבוא לשם'. היהודי התפלא – הרי אין גישה להר הזיתים, אך ביום שלמחרת שוב נגלה אליו הבן איש חי והסביר לו את המיקום המדויק שבו ברצונו להיקבר, בסמוך לקבר הרש"ש.

לפלא היה הדבר כאשר באותו שבוע בדיוק הר הזיתים שוחרר ואנשי החברה קדישא יכלו להגיע אליו. אלא שכאשר הם מצאו את המיקום שאותו תיאר דיבר הבן איש חי הם התפלאו, כיוון שהייתה שם מצבה אחרת. אנשי החברה קדישא החליטו להפוך את המצבה, ואז גילו לתדהמתם שאין מתחתיה שום דבר והחלקה הייתה ריקה. ואכן, עצמות הבן איש חי הועלו מבגדד והוא קבור כיום בהר הזיתים, בדיוק היכן שביקש".

במעמקי המערה

אם תגיעו באחד הימים להר הזיתים ותפנו שמאלה, תגלו את מערת צדקיהו, אשר גם עליה יש לרב גליס סיפורים למכביר.

"זוהי המערה בה נמלט המלך צדקיהו", הוא מסביר. "מדובר במערה מאוד ארוכה שמגיעה עד מתחת להר הבית. לאחרונה המערה עוברת שיפוצים, אך בעבר היא הייתה חשוכה מאוד, וסבא שלי – הרב קלמינוביץ, כמו גם חסידי ברסלב נוספים, נהגו להגיע אליה לעתים קרובות כדי להתבודד ולהתפלל. על מנת שיצליחו לצאת מהמערה החשוכה, הם נהגו לקשור חבל בכניסה, אותו הם היו מושכים עד למעמקי המערה. כשסיימו את תפילותיהם הם היו הולכים בעקבות החבל וכך מוצאים את דרך היציאה.

"באחד הימים", מספר הרב גליס, "חלף במקום ערבי, הוא הבחין בחבל הקשור וגזר אותו. כאשר סבי ויתר החסידים סיימו את תפילותיהם הם ניסו למשוך את החבל, אך גילו לחרדתם שהוא נמשך אליהם ואינו מסייע להם ביציאה. כך הם נשארו במעמקי המערה החשוכה כשזעקותיהם מרקיעות שחקים. למזלם עברו שם כעבור זמן מה שוטרים אנגליים, הם נכנסו אליהם כשהם מאירים את דרכם בפנסים, מצאו אותם וחילצו אותם מן המערה".

לרב גליס יש גם סיפורים רבים נוספים, על כל פינה ועל כל רחוב ומשעול. במשך שנים הוא חוקר את רזי ירושלים, והיא כה קרובה לליבו, אך כאשר אנו משמיעים באוזנו את התמיהה: שמא בשנים האחרונות כבר ראינו הכל, ואין חידושים משמעותיים בירושלים? הוא נחרד.

(צילום: shutterstock)

"זה ממש לא נכון", הוא טוען, "בכל יום יש חדש בירושלים, כל הזמן נעשות בעיר חפירות ומגיעים לתגליות מרתקות. רק לאחרונה התגלו בבית מורשת בגין שתי מערות שהן למעשה מערות קבורה. פרופ' ברקאי שהיה אחראי על החפירות הטיל על אחד מתלמידיו את המשימה להיכנס לאחת מאותן מערות והזהיר אותו: 'אל תחזור לפני שיחלפו שלוש שעות'. התלמיד נאלץ לחפור ולחפור, וכך הוא מצא ארגז מלא בתכשיטים. תכשיטים אלו, כפי שהתברר, מתוארים בספר ירמיהו. זוהי תגלית מרגשת ביותר של השנים האחרונות ממש, והיא לא היחידה. כל הזמן מתבצעות חפירות באזור הכותל ונמצאים מטבעות, חותמות, כדים שלמים ושבורים, כלים מימי בית שני, ועוד, ועוד".

ומה תאמר לאותם אלו שמרגישים קצת מנותקים מירושלים? ואולי, לא נעים לומר, כמעט ולא מבקרים בה?

"אני חושב שמכיוון ששלוש פעמים ביום אנו מתפללים לבניית ירושלים ובברכת המזון אנו גם מבקשים: 'ובנה ירושלים', אז לא ייתכן שיהודי שמתפלל ומברך לא יגיע לעיר הקודש לכל הפחות פעם בשנה. אבל כמובן שכאשר מגיעים לירושלים, יש לקחת נשימה עמוקה, להשאיר את הטלפון הסלולארי ואת השעון בבית, ולבוא למשך יום שלם.

"לא חסר היכן לסייר בעיר", הוא ממריץ, "ויש כל כך הרבה מה לראות – גם בעיר העתיקה וגם בירושלים המתפתחת והמתחדשת. כי לא מספיק רק לבכות על החורבן, צריך גם לבוא כדי לראות את התקומה".