מהי חשיבותו של האדם ביקום גדול כל כך?

בורא רוחני חסר גבולות, טבעי שיברא את היקום החומרי הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת, או יותר נכון, שאי אפשר להעלות על הדעת. שהרי מספר הכוכבים הוא בלתי נתפס בשכל אנוש, כמאמר הפסוק: "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא" (תהילים קמז). רק הבורא מסוגל למנות את מספר הכוכבים, ולמנות כל אחד ואחד מהם גם באופן פרטי. מדענים מסוגלים אמנם לציין הערכה מתמטית, אך אין ביכולתם לתפוס מספרים בסדר גודל כזה בשכלם. רק הבורא לבדו יכול להכיר ולדעת את גודל המציאות ולהבחין בכל פרט מפרטיה.

"איזהו כבודו של אדם? זה מלבושו", הביגוד צריך לשקף עד כמה שיכול את מעמדו של הלובש אותו.

כבודו של הבורא מתבטא בעובדה, שהבריאה החומרית משקפת את היכולת שלו עד גבול יכולתה. היקום שבו אנו חיים, הוא היקום הגדול ביותר שניתן לשער, ובכך הוא מוכיח שהבורא שניצב מאחוריו, הוא הבורא הגדול ביותר שיכול להיות - בורא שאין גדול ממנו ואין למעלה ממנו. האינסוף האמיתי.

בעקבות זאת יש השואלים, מה תהיה חשיבותו של האדם ביקום גדול כל כך?

כאן יש לזכור, שדווקא משום שאלוקים הוא אינסופי, ואינו תלוי בחומר כלל, אין מבחינתו יתברך שום הבדל בין גלקסיה אדירה לבין אטום זעיר, שהרי הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן. יחסי הגודל והכמות הם דברים שמפליאים רק בריה שנתונה לתפיסה חומרנית ומימדית.

האדם לא צריך להיות גדול כדי להיות חשוב. הוא רק צריך להיות חושב.

כי מי שמסוגל לחשוב, הוא ודאי חשוב יותר ממי שאינו מסוגל לחשוב.

את ההוכחה לחשיבותו של האדם ביקום - נמצא במורכבותו ומהותו הייחודיים.

זאת משום שהאדם הוא בעצם הבריה המורכבת ביותר ביקום. כל הכוכבים לא ישוו למורכבותו של מח אנושי אחד. גם מבחינה מספרית, במוחו של אדם יש 100 מיליארד נוירונים שפועלים בתיאום זה עם זה - יותר ממספר הכוכבים שיש בגלקסיה ממוצעת (ויקיפדיה: "מספר תאי העצב במוח האדם הבוגר מוערך בכ-90 מיליארד היוצרים יותר מ-100 טריליון סינפסות"). אולם בשונה מן הכוכבים, תאי העצב נמצאים בקשר אדוק ומורכב ביותר המאפשרים בשיתופם את הפעילות המוחית של האדם.

כאן חשוב להדגיש את האיכות על פני הגודל והכמות. כי האמת היא שאין הבדל מהותי בין אסטרואיד זעיר בחלל לבין כוכב עצום בגודלו, שניהם עשויים מאותם החומרים ונתונים לאותו כח משיכה. גם גופו של האדם בנוי מחומרים ונתון לכח המשיכה, אך בשונה מהם, האדם הוא בעל נשמה. הוא יצור חושב, מתבונן ובוחר.

כאשר אנו מגיעים למקור המציאות, הבורא יתברך, אנו מוצאים שהוא ברא יקום גאוני במורכבותו, והוא בעל כח שכלי אדיר וחסר גבולות. למרות שהאדם רחוק מכל נסיון השוואה אל הבורא יתברך, מכל מקום זו עובדה שהאדם קרוב ודומה לבוראו יותר מכל כוכב או גלקסיה. הוא מסוגל להתכוון, להביע מחשבה, להבין את המציאות ולהכיר ביוצרו. האדם נברא בצלם אלוקים! ולפיכך ההתייחסות אל האדם, היא בהתאם למעמדו כבעל נשמה, כאל יצור חושב ומדבר: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).

גלקסיה וכוכב הם חסרי דעה, הם לא זקוקים להשגחה מיוחדת מאת הבורא, וגם אינם יכולים לייצר קשר אישי עם בוראם. כוכב אינו יכול לדבר ולהתפלל, ואפילו גלקסיה שלמה אינה מסוגלת לרצות דבר-מה או לחשוב מחשבה אחת. האדם הוא נזר הבריאה - לא משום שהוא גדול, אלא בגלל שיש לו "נשמת חיים".

הוא היצור היחיד שיכול להכיר את בוראו, להתפלל לבוראו, לעבוד את בוראו, ולייצר קשר רוחני עם בוראו הרוחני הדומה לו (אמרו חז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם"). לכן אדם אחד חשוב יותר מכל גלקסיה: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין, פרק ד, ה).

רוב האנשים חושבים במושגים של שחור ולבן. הם סבורים שהאדם חייב להיות במרכז היקום, או שלא יהיה חשוב בכלל. וזו טעות. איננו צריכים לראות בגודל היקום והכוכבים - אינדיקציה למעמדו של האדם. האמת הרי גדולה יותר:

היקום הוא ארמונו של ה' צ-באות, וארמון זה הוא מפואר ואדיר מאין כמותו, כי רק ארמון מפואר ואדיר כל כך ראוי לכבד את מלך מלכי המלכים הקב"ה. אך אין בדבר זה משום פחיתות בחשיבותנו, כי אנו הרי אורחי-הכבוד בארמונו של המלך, והמלך רואה בנו את בניו הגרים בארמונו: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א).

והרי המלך נותן את כל תשומת לבו לאורחים. האם האורח צריך לשאול את המלך: "האם בנית את כל הארמון הזה רק בשבילי?" מובן שלא. האם האורח צריך להתאכזב מהתשובה, שהארמון נבנה עבור המלך? מובן שלא. נהפוך הוא: האורח צריך לשמוח בידיעה שהמלך אוהב אותו, ובוחר לתת לו תשומת לב אישית בתוך ארמון כה גדול ומפואר.

וכמו כל מלך טוב ודואג, ה' עיצב חדר מיוחד ונוח עבור אורחי-הכבוד האהובים שהזמין לארמונו. על כן כדור הארץ נברא ועוצב במיוחד עבור בני האדם. עולם אשר קודם לכן לא היה ראוי כלל למגורי אדם: "והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום" (בראשית א, ב). התורה מספרת לנו כיצד הבורא הכשיר ותיקן בשלבים את עולמנו, בכדי שיהיה בית ראוי לאדם.

ולכן, על כל אדם לזכור שהוא היצור החשוב ביותר בארמונו של המלך, היחיד שנברא "בצלם אלוקים", והמלך נותן תשומת לב אישית לכל אדם המבקש את קירבתו, כמאמר הפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמה, יח).