פרשת מטות: למה מנהיג אמיתי לא יכול להיות פוליטיקאי

פוליטיקלי קורקט

בכל העולם, אם נסקור את רמת האמינות של פוליטיקאים במסע בחירות, ובכלל, נמצא כי היא נמצאת בתחתית הסולם.

הציפיה מפוליטיקאי לומר אמת, היא רק ברמת הפרוטוקול. כולם יודעים שאמנות הפוליטיקה היא היכולת לומר את מה שרוצים לשמוע - 'פוליטיקלי קורקט'... וכל אדם שמידת האמת תופסת מקום כלשהו באישיותו אינו מחזיק מעמד בפוליטיקה.

גם אם יש מועמד המשנה את הסגנון ומדבר שלא בהתאם למקובלות – זה מישהו שתופס טר(א)מפ על האכזבה של הציבור מהמנהיגות הקיימת. זו עוד צורה למשוך קולות, סגנון מתקדם של מלל שקהל המצביעים נותן לו צ'אנס מחוסר ברירה... אין הרבה ציפיות שהוא באמת יקיים את מה שהוא אומר.

לעומת זאת, בעולמה של היהדות ניתן לומר שהקריטריון הבסיסי להנהגה הוא 'איש אמת'. כך אמר יתרו למשה כשהציע לו לחפש שותפים להנהגת העם ולמערכת המשפט 'אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת ושונאי בצע' וכך ניתן לזהות במעקב אחר ההיסטוריה עד ימינו – מנהיג רוחני גם כזה העוסק בהנהגה פוליטית לא יוכל להרשות לעצמו בשום אופן להכשל בסרך של שקר.

צערו הגדול של מנהיג אמיתי

'החזון איש' היה גדול המנהיגים הרוחניים בדור הקודם – ובתקופת קום המדינה, הוא היה פוסק הלכה ואיש רוח, הוגה דעות ומנהיג שגם מתנגדיו ראו בו דמות מופת. בספרו 'אמונה ובטחון' כותב החזון איש - כי אישיות רוחנית נעלה אינה חשודה על מניעים אישיים ואינטרסים - מפני שהאינטרס העליון של אישיות זו הוא לשמור על האמת ועל טוהר השיקולים. הסטייה מהאמת הינה הצער והכאב הגדול ביותר שיכול להיות לו, וזוהי מערכת ההגנה מפני השפעות זרות...

ראשי המטות

בפרשתנו מקבלים נשיאי השבטים - 'ראשי המטות' את הכבוד להיות שותפים להעברת הציווי של פרשת נדרים ושבועות. בתחילת הפרשה נאמר וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה' וכתב על כך רש"י 'חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל'.   

בפרשה זו נמסרו המושגים 'נדר' ו'שבועה' המוכרים לכולנו פחות או יותר, כשביסודם מונח העיקרון שלדיבורו של אדם ישנן אנרגיות רוחניות רבות עוצמה. הוא יכול לאסור על עצמו דבר המותר ב'נדר' כשבדיבור בעלמא נקבע איסור בחפץ - ואם יחלל את דיבורו יעבור ב'לא יחל דברו'. או אם אדם נשבע – שבועה נותנת תוקף חמור ומיוחד לדיבור, הן בשבועה הבאה לאמת דברים המתייחסים לעבר (מושג המקובל במערכות רבות בעולם) או גם לחייב את עצמו ו / או למנוע את עצמו מהתנהגות מסויימת בעתיד.

דיבורו של אדם הוא קודש! דיבורו של אדם יכול ליצור מציאויות חדשות, לקדש חפץ או להקדיש אותו, לקדש אשה, להשבע ולחייב את עצמו במה שאמר או לאמת דברים ברמה מקסימלית.

התורה מדגישה כי את המסר הזה מתכבדים הנשיאים – ראשי המטות להעביר. אולי זה מפני שאישיותם אמורה לשמש לו כדוגמה ומופת, וזה הכבוד הגדול שהוענק להם – "אנחנו מאמינים שכאשר אתם תעבירו את הציווי הזה, את המסר הזה – יהיה לו תוקף ועוצמה של דוגמה אישית"! 

מדברים ומדבירים

בתהלים פרק מז פסוק ד נאמר: יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ' והמובן (לדעת רוב הפרשנים) = ינהיג עמים תחת השפעתנו. השורש 'דבר' בלשון התנ"ך הוא גם לשון הנהגה, כך גם בלשון חז"ל 'דַבָּר אחד לדור' (=מנהיג אחד לדור). וכמה נפלא שכאמור זהו אכן המבחן האמיתי של מנהיג והמחוייבות הבולטת שלו לדוגמה אישית להיות דמות מופת באמנות הדיבור – לא ברטוריקה ודמגוגיה אלא באמינות הדיבור, בנקיות הדיבור, בשמירה על העוצמה הרוחנית שלו.

מנהיגי העולם עומדים לאחרונה מול מצבים מפתיעים וכמעט חסרי פתרון, הטרור מכה בכל פינה ומפתיע כל יום מחדש - בעוצמתו, ברשעותו, ובאכזריותו.

אולם כמעט תמיד, בעולם כמו בארץ – מתייצבים המנהיגים כל אחד בסגנונו ובשפתו בראוה וברהב – ומצהירים הצהרות על מיגור הטרור, על החזרת הבטחון לאזרחים ועוד כהנה וכהנה. 'אומרים הרבה' ויודעים שהם יכולים לעשות רק מעט, מעט מאד.

הקוד ההתנהגותי אותו מעריכה התורה הוא 'אומרים מעט ועושים הרבה', מנהיג אמיתי לא משלה את הציבור ולא 'יוצא ידי חובה' בהצהרות, הוא יודע שדיבור הוא דבר מחייב – ואל לו להקדים הצהרות למה שהוא מסוגל לבצע.  

רוח חיים אלוקית

התוקף והעוצמה של הדיבור נובעים גם מהמקור הרוחני שלו. על פי הפנימיות - הביטוי של האלוקות באדם הוא בכח הדיבור. רוח אלקים שבאדם היא זו שנותנת לו את העוצמה הרוחנית של הדיבור.

נכון, גם תוכי מדבר, גם מחשב מחקה דיבור אנושי, אבל אין לו את ה'חיות' ואת התקשורת הנפשית. לא רק שיכולת ההשפעה שלו מצומצמת למדי, מעבר לזאת - בודאי שדיבור כזה לא יכול ליצור מציאות רוחנית, רק הדיבור האנושי של האדם שנברא בצלם אלקים 'ויפח באפיו נשמת חיים' הוא זה שיכול לפעול מציאויות רוחניות.

מכאן גם קדושתו של הדיבור. מכאן החומר הרב של איסור לשון הרע. מעבר לפגיעה בזולת יש בכך עוול כאשר אדם משתמש בכח רוחני נשגב לרעה, ובעיקרון במידת האפשר אדם צריך לייקר את דיבורו ולא לבזבז אותו גם על הבלים... כמובן שתקשורת בין אישית חיובית איננה בזבוז אלא ניצול חיובי של כח הדיבור, ובשימוש נכון היא אחד הכלים להרבות אהבת חינם. 

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד.

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.