הרבנית ימימה מזרחי על פרשת מטות: "איך היה קל לסבתות שלנו לבכות, ואיך זה קשה לנו"

מסרתי שיעור בתל אביב מול הרבה בנות, נערות ונשים. מולי ישבה בחורה יפהפיה בג'ינס וטי שרט ועל הטי שרט שלה היה הדפס: super girls don’t cry. מרוב שהן סוּפּר חזקות, הן לא בוכות ופתאום חשבתי על הימים הספציפיים האלה של שלושת השבועות, שבהם הציווי האלוקי הוא: "בבקשה תבכי".

התרגלנו להיות super girls ו-super women  שלא מזילות דמעה, כי אנחנו מתמודדות וכי אנחנו מעמידות פני שמחות וכי אנחנו חייבות להגיד תודה על מה שיש. הכל נכון עד שפתאום אומר הקב"ה במדרש למגילת איכה: "שמתי את אדם הראשון בגן עדן, גירשתי אותו ובכיתי עליו: אֵיכָה? בניתי לעם שלי  שני בתי מקדש ושניהם נחרבו וקוננתי: אֵיכָה?מעתה, אין בי כוח לקונן עליהם. קראו למקוננות!"[1]

מה המדרש הזה? אמאל'ה, לקב"ה אין כוח? מה הוא רוצה לומר לנו ומה פשר "קִראו למקוננות"? ואומר ריבונו של עולם: זה לא שחלילה אין לי כוח, אבל בימים האלה, אני נותן לך כוח אדיר. הכוח הזה מגולם בביטוי מאוד פרימיטיבי: מקוננות. זה משהו שבאמת, במחילה, רואים כיום רק אצל נשי החמאס שצועקות. בתרבות שלנו, זה מעשה לא-תרבותי בעליל והקב"ה אומר: אלה לא ימי תרבות. עכשיו הכוח בא ממך.

אנו רואות זאת בתפילת שמונה עשרה. הרבה ברכות בנויות בה כך: בקשה, מילת-נימוק ("כי") וסיבה. למשל: רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ וּגְאָלֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי גוֹאֵל חָזָק אָתָּה. או: רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה, כִּיאֵ-ל מֶלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה. והנה ברכה יוצאת דופן: אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. תביא לנו את המשיח – כִּי?  לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ וְצִפִּינוּכָל הַיּוֹם.[2]  הקיווּי הזה הוא שלנו.

במילים אחרות, אם אתם לא תְּקוו, אם הדמעות שלכם לא יִקַּוו ולא ייאספו, לא יהיה בית מקדש. זה כבר תלוי בכם ובבכי שלכם.

קשה לנו להבין את הרעיון הזה כי מקוננות הן קונספט פרימיטיבי ובכייה היא מתחום הפרימיטיביות ואילו  אנחנו אנשים תרבותיים. אולם בפרשתנו, "מטות", משה רבנו קורא לזה "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים".[3] שבטי ראובן, גד וחצי המנשה מוכנים להישאר בעבר הירדן המזרחי: "זה מספיק לנו. זה טוב לנו. לא צריך להגיע לירושלים, לא צריך להגיע לבית המקדש. מתאים לנו גם פה".

"תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים!" צועק עליהם משה. "אתם כמו המרגלים. אתם הִתְרַבּוּת של הנטייה הזו שהיתה למרגלים, לחשוב שגם במדבר טוב.

מה הקשר? כי כדי להגיע לירושלים, כדי להגיע לקדוּשה, צריך בכי וכיסופים ואילו ראובן, גד וחצי המנשה אומרים: "אנחנו לא בכיינים, לא מקוננים. לא חייבים להגיע לירושלים, לא חייבים את שלמוּת הקדושה. לא חייבים בית מושלם / זוגיות מושלמת. בואו נשמח עִם מה שיש. super girls don’t cry".

ופתאום חשבתי עצמי, שהמשנה הקואוצ'רית שאני גם מטיפה לה המון כל השנה כולה, היא לא-מעט אכזרית. היא לא מעט משנה סדומית. בסדום אסור היה שיהיו קבצנים ברחוב – למה? לא מדאגה כנה למצבם הכלכלי של העניים אלא כי זה לא אסתטי, לראות מסכנוּת מול העיניים. המשנה הקואוצ'רית המודרנית כל כך מגיעה גם היא ממקום לא מעט אגואיסטי ואכזר של "תשמעי, בואי ניתן לך מוצא ודרך לפעול ולהגיע לתוצאות. העיקר, אל תִּתְמַסְכְּנִי לנו מול העיניים. אין צורך בשלמות, העיקר שלא נראה סביבנו אומללוּת. תחייכי. מה שלומך? לא-לא-לא, עכשיו תגידי את זה בפנים מחייכות. מ ה ש ל ו מ ך?"

זו לא מעט אכזריות. אנחנו רוצים אסתטיקה ותרבות והבלטת החוסר נוגדת את האסתטיקה. כשונאי מסכנות, אנו עסוקים בסתימת פניות: אז נכון, את לא גרה בירושלים עיר הקודש. אז אין לך בית מקדש; בואי נשמח במה שיש! super girls don’t cry. די למסכנוּת המזרחית. די לבכיינות של האתיופים. די לבכיינות של מגורשי גוש קטיף, קיבלתם פיצויים – תשתקו. זה כבר היה מזמן".

"לא", אומר ה'. "שְׁעוּ מִנִּי, תעזבו אותי, אֲמָרֵר בַּבֶּכִי".[4]

נכון שכל השנה אנחנו אומרים לך: "תהיי חומה. אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף.[5] תהיי אסרטיבית, תהיי חזקה". זה נכון לכל השנה אבל עכשיו – לא. תפסיקי להיות כמו חוֹמה, אישה. חוֹמַת בַּת צִיּוֹן,  הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה.[6] בשלושת השבועות את חייבת להזליג מעינייך דמעה. אל תהיי כזאת תרבותית. תפסיקי להסתפק בעבר ירדן המזרחי. תגידי לקב"ה: "די, אני רוצה זוגיות מושלמת, בלי צער. לא רוצה להגיד תודה על מה שיש ולחייך חיוך שהקואוצ'רית אמרה לי לחייך, fake it 'till you make it. רוצה את הילד הזה חוזר בתשובה שלמה. רוצה גאולה שלמה. לא רוצה להיות תרבותית. רוצה להיות מקוננת. רוצה להיות בכיינית!"

רק דמעה של אישה, שכל השנה היא כל כך גיבורה ומאופקת; אִם אותך, חוֹמה שכמוך, ה' רואה מזילה דמעה בשלושת השבועות, אין לך מושג מה כוחה של דמעה כזאת. ואני רוצה להגיד לכל הנשים הגיבורות שכל כך קשה להן לבכות (ואני ביניהן). איך היה קל לסבתות שלנו לבכות ואיך זה קשה לנו, כי אנחנו כל כך תרבותיות. אבל להיות תרבותית עכשיו זו הַחטאה, החטאה של שלושת השבועות. זו תרבות אנשים חטאים. עכשיו, אל תהיי סופר גירל.

אני רוצה לדבר על עוצמה של דמעה בימים האלה של נשים, שכל השנה הן חומה בצורה. כתוב שבית המקדש נחרב וה' בוכה והוא רואה את ירמיהו הנביא, וירמיהו לא בוכה. "מה זה?" ה' שואל. "אני כמו אבא שמחתן בן ומת בנו בתוך חופתו. ואתה – אינך בוכה?"

למה ירמיהו לא בוכה? כי ירמיהו הוא אדם הגיוני ותרבותי: "אני הזהרתי אותם. אני התריתי בהם. אני הוכחתי אותם והם עשו מה שהם רוצים. אין מה לעשות. יש סיבה ויש תוצאה".

אומר לו ה': לא זמן להיות תרבותי עכשיו. לך וקרא לאברהם, יצחק ויעקב, לאבות ולאימהות, שהם יודעים לבכות. בפקולטה למדעי הבכי, הם קיבלו תואר בהצטיינות.

איך יודעים לבכות? מבינים, דבר ראשון, מהו כוח של דמעה אחת ובואו נלך עם חז"ל במסלול הדמעה שמשנה עולמות:

עקדת יצחק. המלאכים בוכים, דמעתם נופלת לתוך העיניים של אברהם אבינו ששקוע בעקידת בנו. מעיניו של אברהם נופלת דמעה על המאכלת ומהדמעה הזו נחתך הלהב, החוד של הסכין. מהלהב, יורדת הדמעה על עיניו של יצחק והוא מתעוור על המזבח. העיוורון של יצחק אִפשר לרבקה להכניס את יעקב לקבל את ברכת אביו במקום עשיו. יעקב לא רוצה לשקר לאבא שלו והוא מזיל דמעה. הוא נכנס אליו אנוס וכפוף ובוכה[7] והוא אכן מקבל את הברכות ומשום כך, עשיו מזיל דמעה: "אבי, הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה?"[8] מהדמעה ההיא אנחנו סובלים עד היום, כי מיד לאחריה הוא מבקש להרוג את יעקב. עשיו כל כך רשע ולכן לאה מזילה דמעה, כי היא אמורה להתחתן עם עשיו הרשע וכשרחל רואה את לאה מזילה דמעה, היא מתביישת בבושת אחותה ונותנת לה להתחתן עם יעקב. אבל אז, גם רחל מזילה דמעה. וכשהקב"ה רואה את הדמעה של רחל, הוא אומר לה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה[9]  ואז הוא בוכה בעצמו.

וחז"ל אומרים שבימי בין המצרים, ה' מוריד שתי דמעות לתוך הים הגדול, דמעות שמחוללות רעידות אדמה בעולם. לכן הכבישים מסוכנים עכשיו והים מסוכן עכשיו, כי דמעותיו של הקב"ה יורדות לים הגדול ומזעזעות את העולם.

מדהים לראות כיצד במגילת איכה המושג "דמעות" (בלשון רבים) כמעט ואינו  מופיע. הוא מופיע בצורתו היחידנית, "דמעה": הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ.[10] כי דמעה אחת משנה גורלות, מעבירה ברכות, חותכת סכינים, מביאה שידוכים מזו לזו. זה כוח של דמעה אחת.

אז... super girls, cry!. איך אנחנו מחכים לדמעה הזו, שתשנה עולמות ותבנה לנו מקדש.