לדבר תורה לפרשת מטות: מה החליט הגנב להחליף מקצוע?

"כל אחד ייקח כספת ונברח", לחש גנב לחברו, שניהם בלחץ אטומי מצעדי שומר הלילה בבנק שהתקרב לאזור הכספות. הם סיכמו להתפצל.

יום למחרת מתקשר הגנב לחבר: "הצלחת לפרוץ את הכספת? הכספת שלקחתי הכילה עשרות אלפי דולרים".

חברו נאנח: "אצלי הכל אגרות חוב". לשאלת הראשון מה הוא יעשה בהן, השיב: "אשלם אותן בתשלומים"...

* * *

תרי"ג מצוות נצטווינו בתורה הקדושה, "בא דוד והעמידן על י"א" (מכות כד.) הכוונה היא כלשון רש"י שבשל ירידת הדורות "יזכו [יוכלו לזכות, אף] אם יקיימו [רק] י"א מצוות הללו". הוי אומר: י"א עיקרים שמי שיקיימם בשלמות הרי שהשיג את קיום תרי"ג המצוות.

בפרשתנו עוסקת התורה בדיני נדרים שאדם מקבל על עצמו. נתבונן במעלה זו שהשומר על מוצא פיו לקיימו, כלשון הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", זוכה שדבר זה גורם לו לשמור על כל עיקרי התורה כפי שמנה דוד (תהלים טו): "ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך"... בין היתר "נשבע להרע ולא ימיר". ביארו חז"ל (מכות שם) שבכדי לזרז את עצמו למצוה מסוימת הוא נודר שיהיה בתענית ['נשבע להרע', לגופו] עד שיבצע את מעשה המצוה ['ולא ימיר', לא יתחרט ויקיים את שנדר].

לכאורה, חשיבות ההקפדה על מוצא פי האדם, טובה ומוכרחת היא בין בני אדם הזקוקים אחד לאמון השני. שכן עם שקרן, לדוגמה, איש אינו מוכן לסחור. אך מדוע הדבר מוגדר כעיקרי היהדות גם כאשר הוא בין האדם לקונו.

"אני רוצה לחזור בתשובה, כבודו", הצהיר עבריין ידוע לרב. "אבל אל תקשה עלי כי בסוף אתחרט. תן לי משהו קליל, כזה שלא דורש הרבה מאמץ. אצלנו, בכנופיות, יש ערך להתחייבות. אם אני נותן מילה - אני אקריב את החיים בשביל לקיים אותה".

מבעד לחספוס, ניכרים דברי אמת. הרב ראה יהודי שמנסה לשוב באמת ונתן לו דבר אחד. הוא הבהיר לו מהי אמת, אמת פשוטה שאינה משמעת לשתי פנים, כמאמר הרה"ק מקוצק: 'תשעים ותשעה אחוזי אמת, הינם מאה אחוזי שקר'.

"קבל על עצמך לומר אמת ורק את האמת", אמר הרב. "על שאר המצוות אני לא מבקש התחייבות, אבל מה שאתה יכול לחטוף פה ושם - תפילין, שבת, ברכות, תפילה - יהיה לעילוי נשמתך. בעולם הזה, כמובן". האיש התחייב. קל ופשוט.

בערב הגיע הניסיון הראשון: הוא שמע שבמקום פלוני אפשר 'לעשות מכה' והחליט לרחרח את השטח. הוא רוצה לחזור בתשובה, אבל הוא לא הבטיח לא לגנוב. בדרך ראשו מייצר דרכי מילוט, תכנית א', תכנית ב', למקרה שייתפס על חם.

לפתע נעצר כהלום רעם. הוא הבטיח שלא לשקר! אם השוטרים יבואו לחקור - אין עיגולי פינות, אין משחקי מילים. הוא יהיה חייב להודות. הוא נתן מילה! הוא סב על עקביו. אסור לו להגיע למצב בו ייאלץ לשקר חלילה, להגיד אמת לחוקרים - לא ממש התחשק לו...   

כאשר חבריו ניסו לסחוב אותו למעלליהם, הוא השיב בשלילה פעם אחר פעם בלי להסביר מדוע. בשלב מסוים קרו שני דברים: א. החברים התייאשו ממנו ומידרו אותו מהתכניות. ב. הוא החליט שאם לא מתפרנסים בצורה אסורה, חייבים להתפרנס בצורה מהוגנת.

אט אט השתלטה האמת, שהייתה נר לרגליו, על אורח חייו והוא החל לשמור על כל התורה מִצַו האמת הפנימי שחייב אותו לקיים תורה ומצוות בשל השבועה שנשבע כל יהודי בבטן אמו ומושבע ועומד בה מהר סיני...

מעשה נודע, שמפאת קוצר המקום נזכיר בתמצית, מספר על קבוצת חסידים שנסעו ברכבת וכל אחד מהם סיפר את המופתים שרבו מחולל בכח התורה. עד שהגיעה השיחה אל רבי אריה לייב, בנו של רבי ישראל מאיר מראדין, ה"חפץ חיים". בתשובה לשאלתם אילו מופתים מחולל אביו, נענה הבן: "אצל צדיקים רבים - צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ואילו אצל אבא - הקב"ה גוזר ואבא מקיים"...

* * *

בנמשל לאגרות החוב שהחליט הגנב לשלם בתשלומים, אנו יכולים להתחייב באמצעות מידת האמת על חובות התורה שהן זכויות. ונראה לפרש בדרך רמז: "לא יחל דברו", כאשר מתאמץ האדם שלא לחלל את דברתו ולקיימה בין בחולין ובין בענייני הרוח, זוכה הוא לבסוף ש"ככל היוצא מפיו", של הקב"ה, "יעשה" האדם בקיום מצוות התורה כולה.