פרשת מטות: מה קורה כשלא רואים בתורה את האוצר הנשגב ביותר?

פרשת "מטות" נקראת בתקופת ימי "בין המצרים", תקופה בה מתאבלים אנו על חורבן ירושלים וגלות בני ישראל מארצם. קיים קשר הדוק בין הפרשה לעניין הגלות.

לאחר שבני ישראל נלחמו במדיינים, הם המשיכו להתקדם לכיוון ארץ ישראל. בני ישראל הגיעו למקום הנקרא "ארץ יעזר" ו"ארץ הגלעד", ואז בני שבט גד וראובן פנו אל משה ובקשה בפיהם: אנו מעוניינים להישאר כאן, בארץ הזו, ולא לעבור את הירדן יחד עם שאר השבטים. מדוע? נימוקם עמהם: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה השם לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל - אֶרֶץ מִקְנֶה הִיא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (במדבר לב, ד). יש לנו מקנה רב, וכאן, בארץ הזו, יש מרעה רחב המתאים לצרכים שלנו.

משה הוכיח במילים קשות את בני גד ובני ראובן, אך למרות זאת קיבל את בקשתם.  

חכמים במדרש (קהלת רבה י, ב) מגלים לנו מהו עומק הטענה בתוכחה של משה. וכך הם כותבים: "מפני שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות" (קהלת רבה י, ב).

בני גד ובני ראובן שילמו "מחיר כבד" על בקשתם זו, למרות שמשה קיבל אותה בסופו של דבר. חיבתם היתירה לעושר ולנכסים חומריים לא הביאה להם ברכה. כשם שהם הקדימו את הרכוש והנכסים הגשמיים לנכסי הרוח שארץ ישראל נושאת בכנפיה, כך הם היו הראשונים לאבד את רכושם ומולדתם, והם הראשונים שגלו מבין שאר השבטים, על ידי תגלת פלאסר (דברי הימים א, ה, כו). כך כותב המדרש: "אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם - אין בו ברכה. עליהם נאמר: (שם כ) נחלה מבוהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך" (במדבר רבה כב, ח).

כך טבע הדברים, מי שהכי פחות מעריך את הארץ, הוא גם הראשון שיגלה ממנה.

בתקופת הזיכרון לחורבן ירושלים, חובה עלינו להתעמק בדברי חכמים הבאים: "על מה אבדה הארץ? שאין מברכין בתורה תחילה" (נדרים פא, א).

מה הפירוש "שאין מברכין בתורה תחילה"? בפשוטם של דברים, ברכה על דבר מבטאת את חשיבותו. בני ישראל לא ייחסו ללימוד התורה את הערך הראוי לו, והם התייחסו לתורה כאל יתר החכמות, דבר שבא לידי ביטוי בכך שהם לא בירכו על לימודה.     

בעומק הדברים, מונח כאן רעיון נוסף (רבי שמשון רפאל הירש, "במעגלי שנה" על ימי בין המצרים):

חכמינו שמו את הדגש על "תחילה" ("לא בירכו בתורה תחילה"), ובמשפט קצר זה אמרו, שאמנם בני ישראל עסקו רבות בתורה, והם גם בירכו את השם על כך, אבל לא בירכו בתורה ת ח י ל ה. התורה הייתה להם אוצר בין כל שאר האוצרות, עניין בין שאר העניינים שעוסקים בהם. התורה הייתה להם גם היא תפקיד שיש למלאו, אבל הם לא ראו בתורה את האוצר הנעלה והנשגב ביותר, הסיבה אשר היא מקור כל הטובות, התפקיד אשר הוא שורש כל התפקידים. הם לא בירכו על התורה תחילה, התורה לא הייתה בראש מעייניהם והם לא ראו בה את תפקידם העליון. הם לא הקפידו על כך שכל נתיב וכל פנייה בחיים יובילו אותם לתורה תחילה, שבכל צעד ושעל יפגשו את התורה תחילה וכל דרך לכל מטרה שהיא בחייהם תיבחן תחילה לאור ידיעת התורה.

ברגע שאנו מתחילים להעריך ולהעריץ ערכים אחרים ונכסים אחרים זולת התורה, ומייחסים להם חשיבות משלהם, הרי כבר עשינו הכל כדי להגיע לכלל עזיבת התורה חלילה. התוצאה הראשונה תהיה, שהתורה תחדל להיות לנו קנה מידה לכל פעולות רוחניות אחרות, וכך יתווספו לקניינינו הרוחניים והרגשיים גם ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם רוח התורה והאמת האלוקית. הקניינים שמחוץ לתורה שאנו מתייחסים להם באותה מדת חשיבות כמו לתורה, סופם שידחקו את רגלי התורה ויאפילו עליה. סופנו שנגיע לפרשת דרכים בה יהיה עלינו להחליט ולבחור לנו את הדרך בה נלך, אם בדרך של יתרונות גשמיים, תענוגות וכבוד, תוך הזדהות והתיידדות עם אנשים הרחוקים מן התורה, או בדרך התורה.

זו הייתה סיבת החורבן - "על שלא בירכו בתורה תחילה".  

עלינו לעשות הכל כדי לקרב את תקומתה ובניינה של ציון, על ידי הבניין הרוחני שאנו מקימים בתוכנו.

ימי הזיכרון לחורבן ירושלים, אמורים לעורר אותנו ולהביאנו לידי התרוממות והתעלות, למען נדע לא רק לברך על התורה, אלא גם לברך עליה תחילה, ואז נזכה שתיערה עלינו הרוח ממרום, והשם יקים ויכונן את מקדשו.