כך אנחנו מכניסים לעצמנו גול עצמי בדרך לחורבן השלישי

"כשאני הולכת ברחוב, אני כבר לא רואה אנשים. אני רואה זאבים שהולכים מולי".

את המשפט הקשה הזה אמרה לי חברה בסעודה שנייה לפני כשבועיים. ובשבת, י"ז בתמוז, כמה סימבולי, מישהי שאינה שומרת תורה ומצוות בהגדרה, סיפרה לי שהיא שומרת כשרות. שאלתי מה קורה כשהיא מספרת את זה לאחרים. "הם מעקמים את האף, לועגים. שואלים אם השתגעתי", היא הודתה בזעזוע. שתיהן חיזקו את מחשבותיי העצובות מהתקופה האחרונה.

משהו קרה לנו, לעם היהודי. בעטנו בהכול. בעשה ואל תעשה, במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות שבין אדם למקום, במסורת, במנהגים. בעטנו בזיכרון, בערכים ששימשו כדבק, בשרשרת ארוכה לאורך הדורות. העם שלנו כאילו אמר: בזה אין צורך יותר.

מסר ה"אין צורך" נמסר לי בצורה מחוכמת מאוד בילדותי. למדתי בבית ספר חילוני שמאלני. הפעם היחידה בשנה שבה הוזכרה במפורש עובדת היותנו יהודים הייתה ביום השואה. זאת כמובן מעבר לשיעורי התורה המשמימים של "מי אמר למי ובאיזה פסוק". ביום השואה ניצבנו מול המציאות העגומה ששורשינו קשורים, על לא עוול בכפינו, בילד הזה, הכחוש, הרעב, המסכן, מרים הידיים. זה שתפוחי אדמה נופלים ממעילו, כשחייל גסטפו מכוון לראשו רובה. זה יהודי. וזה מה שקורה ליהודים. זו תורה וזה שכרה?! אז מי צריך את התיק הזה על הראש?! אבל אל תדאגו, כך נאמר לנו שבוע אחרי כן, בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, אנחנו הדור החדש. אנחנו משודרגים. כבר לא נרים ידיים. לנו יש מדינה וצבא. את הילד עם היהדות שלו, וכל הצרות הנלוות, השארנו בגלות. שם מקומם.

גול עצמי

אז בעטנו. ועוד איך בעטנו. אנחנו עדיין בועטים. ואלו שלא, הם כבר ההסתרה שבתוך ההסתרה: הם נולדו בלי הידיעה שהם בכלל בועטים במשהו. אלו הם שנאמר עליהם שאינם יודעים לשאול. לבעיטת האין-צורך-תודה-שדרגתי-כבר, יש השלכה רוחנית גדולה מאוד. בספר התניא, שכתב האדמו״ר הזקן מייסד חסידות חב״ד, אנחנו לומדים על שני חלקי הנפש, הבהמית והאלוקית. על שני החצאים שצריכים להיות מאוזנים בפנימיות האדם. תפקיד הנפש האלוקית הוא לעדן את הנפש הבהמית ולאזן אותה, ולא להפך. כי להיפך זה אסון.

ובימינו, בדורנו, כשהנפש האלוקית קיבלה בעיטה, כשהיא מושפלת ומבוזה, הנפש הבהמית תופסת פיקוד. אנחנו רואים את זה בדיאלוג ובשיח התרבותי העולב, הבוטש. אנחנו רואים את זה בהתנהגות האלימה שהפכה לנחלת הכלל. ברצון לכרות את ענפי הזיכרון והמסורת; ברצון להיות נטולי שורשים, קוסמופוליטיים; בלשון הרע שהפכה לאידיאולוגיה ובשנאת התורה שהפכה לספורט לאומי. הבעיטה בנפש האלוקית הותירה אותנו עם נפש בהמית, שהשתלטה על התנהגותנו. כבהמות, רע מכך, כזאבים זה לזה.

(צילום: shutterstock)

השתלטות הנפש הבהמית קשורה גם ישירות לתקופת שלושת השבועות. כי למי שלא שם לב, העם שלנו עובר חורבן בית, בפעם השלישית. והפעם הזאת קשה יותר ופנימית יותר מהפעמים הקודמות. החורבן כה עמוק שאין צורך לגלות מארצנו, כי אנחנו גולים מעצמנו, מעמנו. ועוד, לפני חורבן תשעה באב, בשני המקרים, עמד בית מקדש. על בסיס יומי קרו ניסים. כמה שהמצב בין אדם לחברו היה קשה, על אף שעוולות ועוונות נעשו כהיתר, עדיין היה מקדש. והעיניים זכו לראות ממה הן מתרחקות. והיום? אין לנו אפילו לא עוגן קטן להיאחז בו. מה שנשאר מבית המקדש המפואר מוזכר רק בראש חודש, במפגני התרסה דו-צדדיים כואבים בין נשות הכותל והאורתודוקסים. העיניים שלנו עצומות לניסים, עצומות לכל דבר שהשכל אינו רואה בחושים.

ועם כל זה, באמונה שלמה אני מאמינה, בחיותה הדקה, המפרפרת בעדינות, של הנפש האלוקית שלנו. וימי בין המיצרים הם הימים המדויקים לתת לה לשאוג את כאבה. ורק אם נצליח להרעיד שערי שמיים, נצטרך לשאת רק עוד שבועיים את ההסתרה. ובכל יום, על אף שיתמהמה אחכה, לעוד שבועיים. לרגע שבו הכול יתהפך לטובה, ומשיח צדקנו יחיה את הנפש האלוקית, הכמהה ליום שחרורה מבית אסוריה, ויחבר את חוליות השרשרת חזרה.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".