על ראסטות ואנשים מגניבים, או: איך להיות אתה בתוך כל הפוזה?

בוודאי שמתם לב, שרבים מהאנשים מסביבנו משתדלים להיראות "קול" ככל הניתן. בתרגום מאנגלית, "קול" פירושו קר, ואפילו קר כקרח. זה יכול להתבטא בזקן עבות המשווה מראה של סמכות מעט מורמת, רוחנית, רגועה וצלולה; או לחלופין בשיער שבעליו השקיע מאמץ רב בלא לחפוף אותו מספיק זמן, כדי שיהפוך לכדי דבוקות עבותות הנקראות - ראסטות. חשוב לציין, שבעלי הראסטות עצמם אומרים שהראסטות מסמלות את שלשלאות הברזל שבהם כבלו הלבנים הארורים את השחורים, בעת שהצעידו אותם בשיירה במדבריות אפריקה, עד שהגיעו לחוף האוקיינוס האטלנטי, שם העמיסו אותם על אוניות בדרך לאמריקה. כך שהראסטות זה קצת כמו המצות אצלנו ביציאת מצריים, מעין "שיער עוני" - רק שהם משקיעים בלא לטפח את השיער, ואנחנו משקיעים ב'לא לטפח' את הלחם. התוצאה תמיד קשוחה וקשיחה. מה שבטוח זה, שבני הראסטות העדכניים ברחובותינו נושאים בשאננות ראויה לשבח, ומבלי להניד עפעף, את ההיסטוריה של השחורים על הראש. כל ה'מסה' הזו על הראש משרתת רושם של "אני לא משחק את המשחק שלכם, אני בפאזה אחרת, בזמן אחר, במקום אחר, בקצב אחר ולא סופר את כל מה שהולך פה".

חולצה מקומטת וגרב עם פסים

אבל בואו נודה, שגם בחור שיושב על הרחוב בלילינבלום בתל אביב עם רגל אחת על הכיסא, כשהיא  חבוקה בעדינות בשתי ידיו וגרובה ברישול בגרב פסים ערומה מנעל, ועוטה על גופו חולצה מעוכה ומקומטת למשעי, גורם לנו לחשוב שהוא נורא התאמץ להיראות לא מתאמץ כלל. אלא, שאנחנו יודעים היטב שהחולצה לוקטה בקפידה מקולב חנות יד שנייה או מחנות ווינטאז' שמטרתה לייצר לנו דברים חדשים, שנראים בלויים ודהויים, כדיי שנרגיש נונשלנטיים ורעננים באותה העת.   

בקיצור הייתי קורא לזה "הקלות הבלתי נסבלת של המאמץ". נראה שכמעט כל צעקת אופנה לוחשת במילים אחרות: "היי... אני בשלי, לא מתרגש ממה שהולך פה, רגוע לגמרי ולא מתכוון לעשות כל מאמץ מיוחד בשבילכם".                               

על פי החסידות, שהיא מעין וורסיה של קבלה המתמקדת בתיקון בנפש, לכל דבר ועניין יש שורש רוחני. הייתי רוצה להבין מהו השורש של הצורך להיראות כמי שלא מתרגש מכלום. קראתי בספרים שמטרת הקבלה והחסידות היא ללמד את האדם "לא להתפעל מהעולם". אבל ראשית, חשוב להבין מהו "עולם" בסמנטיקה של החסידות. עולם הוא מלשון "היעלם". העולם מעלים את המציאות האמיתית. הוא מעלים את העובדה שכל ההתרחשויות, הדיבורים והמקרים מנוהלים על ידי מנהל העולם, שעושה הכול לטובה. כי הטבע של הבורא הוא להוריד רק טוב לעולם. אומנם המציאות הזו מוסתרת, אך היא מציצה בין החרכים, ואדם שירצה להבחין בה, יצליח בכך במידה לא מבוטלת, ואף יקבל עזרה לראותה יותר. זה הסוד שמנהל העולם עשה כדי שנחפש אותו ונתקרב אליו.

לתפוס את המציאות האמתית

אדם שמתחיל לתפוס את המציאות הזו, שהכול נעשה בהשגחה ולטובה, מתחיל לקבל בעצמו משהו מהתכונות של הבורא, ומשכך, הוא יותר שורה בטוב והופך למיטיב יותר. אדם כזה הופך לעוצמתי, יצירתי, חכם, ומאחר שהוא עוסק בכיצד להיטיב עם העולם - הוא במילא לא מתרגש ממה שאומרים עליו. מי שהוא כלי להעברת הטוב לא משגיח כל כך באיך הוא מצטייר בעיניי ה"עולם" (על אף שהוא מודע לכך) ומה יעלה בגורלו. הוא לוקח בנחת יחסית את מה שעובר עליו בגוף, בנפש, במשפחה ובחברה. הוא שווה נפש לכל. בנוסף, כל היכולות שלו, בין אם גופניות פשוטות ובין אם כישורים ייחודיים, יוצאות לפועל ביתר קלות וללא מתח.                       

אך העולם כ"העלם" מתנהל אחרת. כאן אנשים עסוקים בלטפח את ה"ישות", אותו דימוי חיצוני שלנו בעיני עצמנו. כשהמיקוד נמצא באפשרות חיצונית זו, האירועים מתפרשים פעמים רבות כמרגיזים, מכבידים, אכזריים וחסרי משמעות. אך למרבה הפלא, משהו מהחוקיות הרוחנית נשמר גם פה. אנשים עדיין מתרשמים ממישהו שהוא מלא אור, ביטחון ואופטימיות, ויותר מכל מעריכים אחד ש"לא מתרגש" (באופן פרדוקסאלי) מ"העולם".                                   

ה"עולם" מעריך אנשים שלא נעלבים מכל שטות, שלא נחרדים ובעיקר נשארים קרירים לכל מיני בעיות. בני אדם מחפשים את קרבתם של אנשים כאלה. למען האמת, אנשים "מצליחים" בתחום מסוים כאשר הם מסגלים, או שקיבלו מלמעלה, משהו מהתכונות האלה באותו ענף. לכן לא פלא שאנחנו במודע, או שלא במודע, רוצים להיות "קרירים" כאלה. אך מאחר שכאן ב"עולם", איש לא מחפש את עומקם של דברים, אלא רק תוצאות אינסטנט כדי להצליח - מועתקים ביטויים חיצוניים של המסוגלות הזו, בדמות צורת עמידה, אופן דיבור, צורת לבוש וניסיון להיראות קליל ובטוח. אומנם בפנים אנחנו יודעים שזה לא עובד, אך לא פסה תקוותנו, כי כל העולם מתגייס לעזור לנו להיראות משוחררים, בעלי משב נעורים נצחי, כאלה שלא מחשבנים, חיים קצת מעל החומר, ובה בעת כאלה שדעתם נוחה ומיושבת.

המשימה: להיות עצמנו באמת

המסקנה המתבקשת - אין בעיה בלבוש ייחודי המשקף את נפש האדם באמת, או בהליכה שהיא באמת טבע האדם המתהלך בה. אך הרוצה באמת להיות מי שהוא, הרוצה באמת להיות משוחרר, לא יוכל להימלט ממתח החיים על ידי התנהגות חיצונית. אנחנו ממש צריכים לחפש את הבורא בין החרכים, ולראות שכל צירופי המקרים צורפו ונצרפו על ידי מנהל העולם ושהכול לטובה. זאת על אף שיש רגעים קשים כל כך. אז נשרה בטוב, נרצה להוציא אותו לפועל ולהשפיע אותו על העולם, ולהיטיב עם הסביבה הקרובה ואפילו הרחוקה. המצב של "לא להתפעל", לא להתרגש מכל מהמורה - הוא למעשה תוצאה של ההתקרבות המבורכת הזו, ואיתות שאנחנו בכיוון הנכון. ישנן עוד טכניקות כיצד להירגע, אך דרך זו היא השורש של כולן. רבנו נחמן מברסלב אמר ש"כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו - זאת הבחינה היא מעין עולם הבא".  

יהי רצון שנזכה להתקרב לעצמנו באמת. שנזכה לראות את הטוב הגלום בנו, שלא נפחד לגלות אותו ולהעניק ממנו לאחרים, ובעיקר, שלא ניתן לעולם הזה לבלבל אותנו. לא אופנות חולפות, לא קודים חברתיים משתנים, לא פוזות מזויפות. כי יש לכל הדבר הזה תכלית, והיא עמוקה ומדהימה, ורק בכוחה לעשות אותנו מאושרים באמת.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "חוזרים כותבים"? שלחו לנו חומר מקורי שלכם בנושא התשובה (יומן אישי, טור דעה, סיפור תשובה, הגיגים והארות שחוויתם, ועוד) לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו!