מחשבות לטובה, או: מה אנחנו יודעים בכלל על המציאות?

בכל דבר שקורה בעולם - יש לקב"ה רצון. ברובד הפנימי שנסתר מעינינו, הקב"ה כל הזמן חושב עלינו מחשבות לטובה ולא לרעה. הקב"ה כל הזמן בורא במציאות פוטנציאל להתקדם, להתרפא, לגדול. הימים הם תהלוכת הזדמנויות בלתי פוסקת. והם כאלה גם כשבנאדם לא במודעות. גם כשאנשים לא יודעים שיש ה' בעולם, גם אז ה' ברחמיו המרובים מעביר את נשמתם כל הזמן שיעורים מלמדים.

ישנה דוקטור ידועה מאוד, לא יהודיה, שחקרה את הנושא של מוות קליני. היא עבדה עם חולים סופניים ונתנה להם הרבה כוח להשלים, להרפות ולהאמין שהם הולכים למקום טוב. אמנם היא לא היתה קרובה לדת, אבל דרך החוויות של החולים למדה שיש עולם שמעבר, ושהעולם לא נגמר כאן.

הייתה לה תלמידה קרובה שעבדה איתה ועברה איתה את כל התהליכים עם החולים. לתלמידה הזאת הייתה אימא מבוגרת, שהיא הייתה מאוד קשורה אליה. פתאום האימא קיבלה שבץ ובמשך ארבע שנים שכבה כמו צמח. לא מגיבה. לא מתעוררת. לא כלום. אחר כך היא חטפה זיהום ומתה.

התלמידה לא יכלה להתאושש, זה סתר את כל התפיסות שלה. היא האמינה תמיד שכשהבנאדם נוכח ומתמודד עם הקושי, מקבל אותו, נכנע, משחרר, עושה איזשהו שינוי פנימי, נפתח לו עולם פנימי. כשהוא משנה תפיסה ומאמין בטוב, אפילו הוא על ערש דווי, מתגלים בתוכו כוחות חדשים ואמונה חדשה שלמענה היה שווה לחוות את הכאב והסבל. זו העבודה שהיא תמיד עשתה עם חולים.

אבל לראות את אימא שלה מנותקת כל כך, עובר עליה זמן כזה של שיתוק ואי קיום ולא נהיה ממנו כלום... היא סבלה, סבלה, סבלה, אפילו לא פתחה את העיניים בחיוך אחד מאיר של סוף, וזהו. נעלמה. מה זה? למה היא לא יכלה למות יפה?

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

זה הטריד אותה מאוד במשך חודשים, ולילה אחד אימא שלה באה אליה בחלום וסיפרה לה שמה שהיא לא הצליחה להבין במשך כל החיים, הנשמה שלה קיבלה באותן ארבע שנים.

אמנם לאורך כל חייה הייתה אישה מאוד טובה שעשתה הרבה ועזרה והעניקה, אבל היא תמיד הייתה מאוד בשליטה. מאוד עם כוח. לאורך כל החיים היא החזיקה חזק ולא נתנה לשום דבר לשבור לה את המנהיגות. היא תמיד הייתה זאת שעושה את הדברים. ארבע השנים האלה שבהן הגוף שלה היה ולא היה, ולא הייתה לה שום שליטה על שום דבר, נתנו לה לחוות בצורה כל כך עמוקה, את מה שהיא הייתה חייבת להשלים ולתפוס – שהאדם הוא לא הבוס. יש בוס גדול ממנו. יש מלך לעולם הזה, וכולנו נתיניו.

ארבע השנים הקשות של השבץ הצילו אותה מלחזור לכאן שוב ומלעבור דברים יותר קשים. הן היו חסד נפלא עבורה.

הקב"ה כל כך רחמן שכל הזמן, שגם כשהבנאדם לא בנוכחות מודעת, הוא מזמן לו לימודים פנימיים. אנחנו לא יודעים עד כמה, דווקא במקומות שקשים לנו, בינתיים, ותוך כדי, אנחנו לומדים. קצת להיכנע. קצת לכבד את השני. קצת להיפתח. אפילו בלי רצון, בחריקה של הצירים הלא משומנים... עצם ההתנסות, עצם התסכול, עצם זה שלא הולך לי, עצם זה שאני צריכה להתמודד עם פרנסה, עם שידוך תקוע או עם כל דבר אחר. הזמן הזה הוא כל כך לטובת הפנימיות שלי! ואין לי מושג על זה בכלל...  

ללא כותרת

אנחנו כל כך רגילים לתת ציונים לעצמנו, אנחנו כל כך רגילים לתת ציונים לאחרים. אנחנו כל כך רגילים לשפוט כל דבר אם הוא טוב או רע. מה אנחנו יודעים בכלל על המציאות? אנחנו לא יודעים עליה שום דבר. 

מכירים ציורים מודרניים? קשקושים מעורבבים שאם לא היה להם מתלה לא היית יודע מה הלמעלה ומה הלמטה? מה שטוב בהם זה שהצייר הבין שהוא לא מבין, לכן הוא קרא להם "ללא כותרת". מה אני יודעת מה הכותרת?! אין לי שום מושג מה באמת מתרחש, אז אני יכולה לשפוט אם טוב או רע?! יותר מדי פעמים בחיים שלנו אנחנו נותנים ציונים בלי שאף אחד ביקש ונתקעים מאחורי פלקטים שהמצאנו. לא חבל?

אל תגדירו! ואם אתם ממש לא מצליחים להיגמל מההרגל הזה, תגדירו את הכול כטוב. תודו על כל דבר. זו העבודה המאוד עמוקה שהקב"ה מבקש מאתנו לעשות - לא לשפוט ולא לברוח, אלא לקבל באמונה.

אם אני כאן עכשיו, זה בטוח טוב. זה בדרך לתכלית. זה בדיוק הציור המקושקש המבוקש... תודה!