הרב קאופמן מישיבת כנסת התורה: "קל יותר להציל בחור לפני שהוא מידרדר, מאשר אחרי שהוא נושר"

"במשך חצי שנה הילד שלי ישב בבית", מספר ר' אברהם, אביו של מנחם בן ה-16, קולו סדוק ומבט כאוב נשקף מעיניו. "מנחם סבל מאז ומעולם מבעיית שמיעה קלה, שגרמה לו לעיכוב בלימוד, ותמיד הוא היה קצת פחות מהילדים האחרים בכיתה. בתלמוד תורה זה לא מאוד הורגש, אך כשהוא התחיל ישיבה קטנה, הפער גדל והוא לא הצליח להתמודד. בשלב מסוים החליט מנחם שהוא לא רוצה להמשיך בישיבה שבה למד. ניסינו לרשום אותו לישיבות שונות, אבל בכולן אמרו שלא מקבלים בחורים בגילו, אלא רק כאלו שעולים לשיעור א'".

לאב אשר משמש בעצמו בתפקיד בכיר מאוד באחת מהישיבות המוכרות בארץ, קשה לדבר על כך. "זו הייתה סטירת לחי עבורנו", הוא מודה, "יש לנו ארבעה בחורים בבית, כולם מוכשרים, לומדים טוב, ורק עם הבן החמישי מצאנו את עצמנו בהתמודדות, לא ידענו מה לעשות".

ואז, כפי שהוא מציין, אחד החתנים שלו שמע על ישיבת 'כנסת התורה' הממוקמת בפתח תקווה, והמליץ לשלוח לשם את הילד. "מנחם התחיל ללמוד בישיבה ופתאום הוא הפך לילד אחר", מספר האב, "במשך כל השבוע הראשון הוא לא מצא אפילו זמן כדי להתקשר אלינו, וביום שישי הוא חזר הביתה, כולו זורח. עברה עלינו שבת מרוממת, שלא חווינו כמותה במשך כל חצי השנה האחרונה, ובמוצאי שבת מנחם ממש רץ כדי לארוז את כל החפצים ולנסוע בחזרה לישיבה. קיבלנו את הילד שלנו מחדש", הוא מתרגש.

נופלים לזרועות הייאוש

מה באמת יש בה, בישיבת כנסת התורה, אשר מקרים כמו של מנחם מתקבצים ובאים אליה מכל קצוות הארץ? האמת היא כי למתבונן מבחוץ היא נראית כישיבה חרדית קלאסית. הבחורים שנמנים על שורותיה לבושים כבני ישיבות למהדרין, הם יושבים בבית המדרש ושוקדים על לימודם. אולם, כשנכנסים לעובי הקורה, מגלים שיש בגישה של הישיבה הזו משהו שונה. מהפכני אפשר לומר.

"אנו יוצאים מתוך ההבנה שתמיד קל יותר למנוע את הנשירה בקרב בני הנוער לפני שהיא מתרחשת, מאשר לטפל בה אחרי שכבר נוצרת התדרדרות", מסביר הרב אפרים קאופמן, ראש הישיבה. "לי אישית יש ניסיון רב בטיפול בבני נוער נושרים, ומה שהצלחתי לזהות הוא שאצל רוב אלו שנשרו הכתובת לא הייתה מלכתחילה על הקיר. אומנם יש מקרים בהם הילדים התחילו לסבול מבעיות חינוכיות כבר בכיתה ג' או ד', אך אלו הם המיעוט. במרבית המקרים הילדים עד כיתה ח' תפקדו נכון ולמדו היטב. הנפילה התחילה בשלב שבו הם עזבו את התלמוד תורה ונכנסו ללמוד בישיבה קטנה. זה היה השלב הקשה ביותר עבורם".

מחכים ליד המשרד של הרב אפרים, יש תור לשיחה ועידוד

מדוע?

"צריך להבין שילד בכיתה ח' מסיים ללמוד בדרך כלל בשעה ארבע וחצי בצהריים. לאחר מכן הוא מכין שיעורי בית, נוסע באופניים, משחק במחשב, ובסך הכל יש לו לא מעט זמן כדי להתפרק ולהתאוורר. אולם ברגע שהילדים האלו עוברים לישיבה, רבים מהם מקבלים שוק אמיתי, כי פתאום הם צריכים ללמוד בכל יום, בלי הפסקה, עד לשעה תשע בערב, ולימוד זה לימוד, לא כמו בכיתה שיש גם הפסקות. אז נכון שיש מתוכם כאלו שהופכים בשל כך לרציניים ומתעלים, אבל יש גם נערים שלא יודעים איך להתמודד עם זה".

והרב קאופמן מדגיש: "זה לא שהתלמידים שנכשלים אינם רוצים ללמוד או שהם חלילה לא אוהבים את התורה. אלו נערים מצוינים ומצליחים, אבל הם נכנסים לעולם שאינו מוכר להם. בתחילה הם מנסים להשתלב בלימוד, אך נכשלים שוב ושוב, ואז הם נופלים לזרועות הייאוש. ייאוש זה דבר מאוד מסוכן, כי אין בו חוקים ומותר לך לעשות כל מה שאתה רוצה. בנקודה זו אנו רואים דברים מפחידים ומזעזעים, כאשר בתוך שבוע או שבועיים הנערים שינו את עצמם ועבודה שהם עשו בתלמוד תורה במשך שמונה או עשר שנים, כמעט יורדת לטמיון".

מוצאים פתרון

הפתרון שאותו מצאו בישיבת 'כנסת התורה' הוא להמציא עבור אותם נערים את הפלטפורמה המתאימה להם. "אנחנו לא שואפים לעשות להם קייטנה, אלא חשוב לנו שהם יהפכו לבני תורה רציניים", מסביר הרב קאופמן, "אבל השיטה שלנו בנויה על פי הגישה של 'חנוך לנער על פי דרכו', ולכן אנו מציעים את שעות הלימוד במינון שהוא כמעט זהה לשל תלמודי התורה, ולא לשל הישיבות".

על אף שהדבר נשמע פשוט, מסתבר שהוא דורש מאמץ רב מצד הצוות, כי בחורים רבים שהגיעו לכנסת התורה עשו זאת אחרי שנפלטו מישיבות אחרות, והפכו לשבורים ורמוסים. כדי להאהיב עליהם בחזרה את הלימוד יש צורך בשינוי מהשורש. "לשם כך הפכנו את סדר הלימוד בישיבה שלנו לכזה שמלווה גם בפעילויות נוספות שעוזרות לילדים לפרוק את הלחץ שלהם. יש לנו בישיבה מגרשי כדורסל וכדורגל, שהילדים יכולים לשחק בהם, יש לנו גם חדר מחשבים שפתוח בהפסקות מסוימות ומשחקייה עם משחקי שולחן. במשך כל שעות היום מתקיימים שיעורי עיון ובקיאות רציניים מאוד, אך בין לבין יש לבחורים איך להתפרק".

הישיבה כולה בנויה במתכונת של פנימייה מלאה, והרב קאופמן מדגיש כי זה הקו שמנחה אותה. "ברוב הישיבות הקטנות, הבחורים חוזרים הביתה ביום חמישי בשעות הערב, ואז הם יודעים שיש להם את כל הלילה לפניהם וכן גם את שישי בבוקר ואת מוצאי שבת. אצל הבחורים שלנו זה עלול להיות הרסני, כי ילד שמגיע הביתה ואין לו מה לעשות, עלול למצוא את עצמו משוטט ברחובות. לכן, בישיבה שלנו, יש מסגרת פנימייתית עד לשישי בבוקר, ואילו כאשר ב'ליל שישי' (כלומר – חמישי בלילה) הצוות דואג לפעילות לימודית קלילה עם מנגל וארוחה טובה.

"אין אצלנו שבתות ישיבה", הוא מדגיש, "ובמוצאי שבת נדרשים הבחורים לחזור לכאן בשנית. זה לא קל להם, ולפעמים גם להורים זה קשה, אבל בסופו של דבר כולם מודים שהדבר הוא לתועלת".

מדביקים פערים

כבר שבע שנים שישיבת כנסת התורה פועלת במתכונתה, אך עדיין כשהרב קאופמן נשאל למי הוא ממליץ להירשם אליה, הוא מתקשה להשיב. "זוהי שאלת מיליון הדולר", הוא אומר, "כי האמת היא שעד לפני שנה לא קיבלנו כמעט תלמידים שסיימו תלמודי תורה, אלא המלצנו להורים לשלוח אותם לישיבות רגילות, ואם הם יפלו, הם ייכנסו אלינו. אבל בשנה האחרונה היו לא מעט כאלו שהגיעו אלינו מלכתחילה, כי הוריהם חששו שהם ינסו דברים אחרים". 

ומה אתה ממליץ?

"כמובן שבחור שיכול להסתדר וללמוד בישיבה רגילה, עדיף שיעשה זאת, וזוהי המלצתי גם לכאלו שמתלבטים אך עדיין חושבים שיש סיכוי. אולם יש ילדים שכבר מהרגע הראשון ברור שיהיה להם קשה. אני חושב שכל הורה מכיר את נפש הילד שלו ויכול לשער איך הוא יתמודד. גם המחנך והמנהל יכולים לעזור בהחלטה, ולעתים דווקא המחנך של כיתה ז' הוא שיוכל לתת את חוות הדעת המדויקת ביותר, כי הרישום לישיבות נעשה בתחילת השנה של כיתה ח', והמחנך החדש לא תמיד מכיר את הילדים לעומק".

הרב אפרים קאופמן אצל הגאון רבי חיים קנייבסקי שליטא

הרב קאופמן מוסיף כי ניתן לראות שבמהלך השנים בהן הבחורים לומדים ב'כנסת התורה', רבים מהם עוברים לישיבות רגילות, וזאת אחרי שהם הדביקו פערים ונראה שהם יהיו מסוגלים להסתדר.

"אחד התלמידים המובחרים שלנו הצליח להתקדם בצורה שלא תאומן, וכאשר הרגשנו שהוא מיצה את התהליך המלצנו לו לעבור לישיבה קטנה של הרב לייזרוביץ ברחובות, שם הוא למד שיעור ג', ולאחר מכן המשיך לישיבת מאור התלמוד. כיום הוא אחד המובילים שם", הוא מספר בסיפוק.

תחושת ניצחון

מקובל כיום לטעון שהנשירה מתרחשת כתוצאה מחוסר חום ואהבה, אך הרב קאופמן מתנגד לכך מכל וכל. "לעתים אני נתקל בנערים שדווקא חוו בילדותם יותר מידי חום ואהבה, והדבר הוביל אצלם לחוסר גבולות, כי כל הזמן וויתרו להם והם לא דרשו מעצמם כלום. אנחנו בישיבה, לעומת זאת, בהחלט דורשים מהבחורים. אנחנו מראים להם שוב ושוב להיכן הם מסוגלים להגיע ומצפים שהם יוכיחו את עצמם. זה עוזר להם לקבל בחזרה את ההערכה העצמית ואת הביטחון שכה חסרו להם".

אליהו הוא דוגמא לבחור שהצליח הודות לכך ממש לבנות את עצמו מחדש. "למדתי בהתחלה בישיבה בבני ברק", הוא מספר על המסלול שעבר, "סילקו אותי מהישיבה, ואז עברתי לישיבה ברמת גן, היו שם לחץ ורמה לימודית גבוהה, לא הסתדרתי וגם שם 'העיפו' אותי, ואז הגעתי לישיבת כנסת התורה".

אוכל דעת גיבוש

דווקא אחרי חוסר האמון שהכה בו שוב ושוב, הצליח אליהו להתחבר לישיבה החדשה באופן מיוחד. "פתאום הרגשתי שהצוות חושב עליי ושאני מעניין אותו. אני זוכר את החופש הגדול, כשלושה חודשים אחרי שנכנסתי לישיבה. נסענו לקעמפ ובדיוק סבתא שלי נפטרה. כל הצוות, בלי יוצא מן הכלל, התגייס כדי לעזור לי להגיע ללוייה במהירות. הרגשתי שאני כמו בן שלהם".

את אותה תחושת שייכות הרגיש אליהו כאשר אחד מהרבנים פנה אליו באחד הימים והציע לו בטבעיות לצאת אתו למעיין קטן שנמצא באזור. כך הם יצאו, הוא ועוד כמה בחורים נוספים, יחד עם איש הצוות, סתם כך, באמצע השגרה, כדי להתאוורר ולהתרענן.

אליהו מציין כי בסיום השנה הנוכחית, בתום שנתיים וחצי מאז שנכנס לישיבה, הוא פנה להירשם לשלוש ישיבות גדולות, ובכולן זכה להתקבל. כעת נותר לו רק לבחור את זו שהוא חפץ בה.

ואיך אתה מרגיש עם זה שאך לפני שנתיים 'העיפו' אותך מכל הישיבות, וכעת אתה זה שבוחר להיכן ללכת?

הוא חושב לרגע, ואז משיב בקול חנוק: "אני מרגיש שניצחתי".

מספר הטלפון של הרב קאופמן - 050-6581738