"פת במלח תאכל": האם חזרה בתשובה פירושה פרישות?

גם בטור זה נצטרך להאריך קצת במקורות והרחבות בעניין החילוק באשר לפרישות.

וז"ל הכוזרי (שער ב' מאמר נ'): תורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השווה, ולתת לכל כח מכוחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי. כי הריבוי בכח אחד, קיצור בכח אחר וכו', ואין רוב התענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וכוחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו. אבל לא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר וכו', כל שכן למי שיש לו טיפול ובנים, ומאווייו להוציא לשם שמים, אך הריבוי יותר נכון לו. וכללו של דבר, כי בתורתנו נחלקים בין היראה והאהבה והשמחה. תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה. ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים וכו', ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד, היא עבודה ודביקות בעניין האלוקי עכ"ל.

חובה ליהנות משגרת חיינו

זה המקום להזכיר את משלו הנפלא של המגיד מדובנא (מובא בספרו כוכב מיעקב, הפטרת פרשת ויקרא) בביאור הפסוק (ישעיהו מ"ג כ"ב): "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" – משל לעשיר אחד אשר שכר נער להביא לו את סחורתו. וכאשר בא הנער מיוזע כולו ואמר שביצע שליחותו והניח הסחורה בחדר השני, אמר לו העשיר, שאם הוא כל כך מיוזע, בודאי קרתה טעות והנער טרח לחינם והביא אגודה אחרת בטעות, והסיבה שהוא משוכנע בכך היא משום שהאגודה אותה רצה היא קטנה וקלה ואין מה להזיע ולהתייגע בסחיבתה. וזהו ממש מוסר חכמה נגד קצת המתחפשים ומראים בעצמם יגיעה בעבודתם, ועליהם אומר הכתוב: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". והלא בעבודה ואגודה שלי נאמר (דברים ל' י"ד): "כי קרוב אליך הדבר מאד", מדוע אתה עייף ויגע כל כך? [וראה שם עוד בעניין זה].

וכן מבואר בספר 'דעת תורה' (לגה"צ ר' ירוחם, פרשת בראשית) שכתב: חז"ל יראו מאד מזה, שהתורה לא תעשה על האדם כמשא, וזה ביאור דברי חז"ל (ירושלמי נדרים ט' א') לא דייך במה שאסרה תורה וכו'. וכן כתב בפרשת בהעלותך, שחובה עלינו ליהנות משגרת חיינו, ולקיים את הכתוב (ויקרא י"ח ה'): "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ומי שמביט על עצמו ורואה שהוא מרגיש עול וסבל מהיותו יהודי, הנה זקוק הוא לבדיקה רבה!

מיהו ה"פרוש" היהודי?

דמות הפרוש היהודי אינה דומה לדמות הפרוש שהצטיירה לנו בילדות (ומקורה מגיע על פי רוב ממוטיבים נוצרים). הצדיק והפרוש היהודי חי אורח חיים דומה מבחינה חיצונית לשאר האדם, אלא שהוא ממלא את תוכן חייו בתוכן רוחני ופורש מענייני העולם לאט לאט לאור מדרגתו האמיתית בליבו ובהרגשותיו, לא מצד פעולות חיצוניות, אלא מכח חשק פנימי הבוער בו בעקביות. והכל תוצאה של עבודת ה' של שנים ארוכות ביחד עם טבע ותכונות המסייעות, בצירוף גידול בסביבה מתאימה, שגרמה לו באופן טבעי להימשך פחות לגשמיות.

מדוע בספרי הנהגת הגדולים, עניין פיוס הגוף אינו מודגש?

יש טוענים, שבספרי הנהגותיהם של רבותינו, מובא תמיד עד כמה אותו רב היה קדוש ופרוש, ובדרך כלל גם מודגש שאותו רב התרחק מכל הבלי העולם הזה. ולא מוזכר כלל עצם קיומו של צורך לפייס את הגוף. הבה וננסה לבחון את העניין.

בספרי מעשי הגדולים מדגישים את השגות הקדושה והטהרה של הרב הגדול עליו מסופר. אלא שאלו שזכו בעצמם לשמש או להכיר את גדולי ישראל, ודאי הבחינו שגודל דרגתם ומעלתם לא גרם להם להיות זועפים ולחוצים, אלא להיפך, הם היו אנשים מאושרים ושמחים, חביבים ומאירי פנים. ואמת הוא שהם קיבלו סיפוק עצום מלימוד התורה ומקיום המצוות, אבל גם הם לא נמנעו מפיוס הגוף.

יש כמה סיבות שמחמתן יסוד זה אינו מודגש בספרי המעשיות: ראשית, ההנהגות הפשוטות לא נראות מרשימות מדי ביחס למופתים ולקדושה אשר אליה הגיע אותו רב. ולכן יש נטייה אצל מחברי הספרים הללו להשמיט לגמרי או להדגיש מאד רק את הצד הפרישותי והקדוש של אותו רב [ולעתים היו גם כאלה שהגזימו, כידוע]. שנית, לא נתכחש לכך שחלה ירידת הדורות וחולשה ירדה לעולם (כמבואר במשנ"ב סי' תרט"ז סק"ט) ולא כל הנהגה של רבותינו הקדמונים [אשר גם הם ביחס לדורם הצטיינו בכך במיוחד] שייכת לחיקוי בזמן הזה. כמו כן, הגר"י הוטנר כתב נקודה נוספת, שבספרי הנהגות הגדולים כתוב לרוב רק הסיכום הסופי של מעלתם ולא מוזכר כיצד היה תהליך הגדילה – המאבקים, הנפילות, המלחמות והמכשולים שבדרך (מובא בספר 'לדעת בארץ דרכך' עמ' 359).

מהי גישת ספרי המוסר?

יש שטוענים שנושא פיוס הגוף גם בספרי המוסר אינו מודגש. והטעם אינו בגלל שתנאי זה פחות חשוב, אלא בגלל שכל כך פשוט מסברא לכל אדם בר דעת שצריך לקבל מנוחת נפש, ולכן הם לא ראו לנכון להדגיש דבר פשוט ומובן שכזה. בעלי התשובה אינם חסרי דעת חלילה, אבל אנחנו לא סומכים על הדעת ועל ניסיון החיים הקודם שלנו, כי אנו מתייחסים אליו כאל תערובת של יצרים, וקשה לנו להפריד מה אלמנטארי ונחוץ ומה באמת עצת היצר. ולכן, בזמן ההתלהבות הראשונית, אנו מתעלמים מצרכינו הבסיסיים, ונוטים להזניח את הנאות הגוף, ולכן צריך לאזן בכיוון השני. 

דברי הראב"ד ורבנו יונה

למרות זאת מצאנו ראשונים שהתייחסו לדבר במפורש, ונביא בזה את לשונם הזהב כדי שהקורא יוכל לעיין בדבריהם כמקובל בלימוד הראשונים.

כתב הראב"ד (בשער הקדושה) וז"ל: ואל יתענה אדם עינוי נפש פן יחלש ליבו ויתקלקל מעשיו וטבעיו ויתערב מוחו, ויהיה הפסדו מרובה כי יבטל מן התורה ומן התפילה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה לפי שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה, ואל ימנע עצמו מכל שמחת מצווה ומכל הנאת מצווה, רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאוותו עכ"ל.

וז"ל רבנו יונה (בביאורו למשלי י"ט י'): התענוגים ניתנו לאדם לקיים גופו ולהנהיג בריאותו ולהרחיב דעתו, כי המחשבה ולימוד החכמה צריכים הרחבת הדעת, ואמרו חז"ל (ברכות נ"ז ב') גם אלה לחכמים, דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים, כי ירחיבו דעת האדם, ונכון וראוי כי תהיה זאת כוונת האדם ורצונו מן התענוגים, ראה שם.

דברי הכוזרי

גם הכוזרי האריך בתיאור יסוד זה, וז"ל (בתחילת מאמר ג'): מי שהלך בזמננו בדרך הפרישות והנזירות וכו', מתבודד זה אינו ניזון בהתבודדותו בשום מזון רוחני. אינו דבק באור אלוקי שיהיה הוא חברתו, כמו שנעשה דבר זה אצל הנביאים. לא השתלם במדעים המעניקים לעוסקיהם עונג והנאה לכל החיים כדי שיוכל להתעסק בהם כמו הפילוסופים. ואף אם מצאנו לומר שהוא ירא ה' וחסיד, אוהב להתחבר עם אלקיו בבדידות, באותן תחינות ותפילות שהוא יודע, הנה אף תפילות ותחנונים אין בהן עונג כי אם בזמנים הראשונים בעוד הם בחידושם. אבל אחר שישננם בלשונו הם לא יביאו השפעה על הנפש, לא תבוא עמה כניעה לה', ולא מעלה נפשית אחרת. והנה טבע האדם תובע תביעות רבות. הוא דורש מן האדם לשמוע חדשות, ולראות דברים חדשים, לשוחח עם בני אדם, להתעסק בעיסוק כל שהוא, ואף לצבור רכוש. הגוף דורש נוסף לכך גם מזון ויחסי אישות. והאדם שואף מטבעו להועיל לזולתו. לסדר את עניני ביתו, לעזור לעניים, ולעוסקי תורה בממונו. ופרוש זה יושב בבדידותו ותביעות טבעיות אלו פוקדות אותו יום ולילה. והוא רואה שדרך פרישות זו מזיקתו היזק רב. ומן הדין שיגרום לו מצב זה חרטה וצער על דרך פרישותו. וחרטתו זו תרחיקו ריחוק נוסף מרצון ה', הדבר שטרח להשיג את קירבתו, עכ"ל.

דברי הרמב"ם

וז"ל הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ה): וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה (תהילים י"ט ח'): "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", לא זכרה דבר מזה, ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדבריות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו חז"ל (נדרים י' א'): והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה וכו', וראה שם כל הפרק עוד בעניין זה.

וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' דעות ה"א ראה שם, והט"ז הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל להלכה (אהע"ז סי' כ"ה סק"א) וז"ל: כתב הרמב"ם על הפסוק (משלי ג' ו'): "בכל דרכיך דעהו" דהיינו מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת ה' יתברך יש לו שכר כמי שמתענה, ודברים אלה אסמכת' אקרא (תהילים קכ"ז ב'): "שווא לכם משכימי קום כו'" דהיינו שיש תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החוזק וזריזות הלב לעסוק בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה, על כן אמר: "שווא לכם", דהיינו בחינם לכם, שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר ומאחרי שבת בלילה וממעטים שנתכם, זה בחינם וכו'.

סיכום הדברים

לסיכום, האדם מחויב לקבל את הבסיס הנפשי שאליו גופו ונפשו זקוקים, ובלעדיו אי אפשר לתפקד ולהאמין ולשרוד לאורך זמן. וכמובן שצורך זה הוא אישי, ולא דומה אותו הצורך אשר היה בימי הקדמונים לבין הצורך אשר ישנו בזמן הזה. וכמובן שלא דומה הצורך של בעל תשובה שנחשף בעברו לחויות מסוימות לבין הצורך של חברו החרדי.

והחכם עיניו בראשו, וכמובן שאין כללים ברורים בדבר זה, ומה שמועיל לאחד יכול להזיק לשני, וצריך בזה הרבה עצה ותבונה וכמובן המון סייעתא דשמיא.

גם אלה שיודעים בשכלם את הדברים, מתקשים להפנים שבאמת אין העיסוק בקבלת מנוחת נפש נחשב כויתור או כהחלשות. חובה עלינו לזכור שהמטרה שלנו כאן להיות עבדי ה', לקרב ליבנו לעבודתו, ולכן דאגה לצרכי הלב היא שמירה על תנאי הכרחי שבלעדיו מעשי המצוות לא ישפיעו כראוי על הלב (כפי שבואר בהרחבה לעיל), ומאחר והדבר הוא הכרח לעבודתנו, וממילא נעשה לשם שמים, הרי הוא מוגדר כמצווה ממש, וכמו שראינו לעיל בדברי הרמח"ל וחובות הלבבות.

קבלת הדברים הנ"ל [באופן המותר ובמינון מבוקר] נותנת הרגשת חיות ושמחה אשר ממש הכרחיים לתפקודנו. והבוחר לוותר על דברים אלה, מדמה לעצמו כי הקרבתו נחשבת לפני הקב"ה כמסירות נפש, וסבלו ודמעותיו רצויים לפניו יתברך. ואותו אדם אינו מעלה על דעתו שהקב"ה אינו חפץ בנפש עכורה המביאה את עצמה להרגשת סבל. ואדרבא, התורה מגדירה דבר זה כחטא ממש, וכמו שמצינו שהנזיר מביא קרבן חטאת בגלל שחטא על הנפש (במדבר ו' י"א, וכמבואר בתענית י"א א').

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.